המאמר שמסר מרן אדמו"ר רבי חיים מאיר הלוי וואזנר שליט"א לראשי קביעותא לרגל תחילת המחזור ה-16 בהלכה היומית

המאמר שמסר מרן אדמו"ר רבי חיים מאיר הלוי וואזנר שליט"א לראשי קביעותא לרגל תחילת המחזור ה-16 בהלכה היומית

מאמר מיוחד בסגולת וקדושת התורה
שמסר מרן הגאון הגדול אדמו"ר רבי
חיים מאיר הלוי וואזנר שליט"א גאב"ד זכרון מאיר
לראשי קביעותא ע"פ בקשתם לרגל תחילת המחזור ה-16 בהלכה היומית

קבעת עיתים לתורה או למדת?

אמרו חז"ל (שבת לא.) אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו קבעת עתים לתורה, ומדקדקים הספרים למה אומרים לשון 'קבעת' ולא שואלים פשוט האם למדת תורה וכדומה, ומהו ענין ההקפדה שיקבע עיתים לתורה.

והנראה לבאר לפי מה שכתב החובת הלבבות בשער חשבון הנפש (פ"ג אופן כ"ה) שצריך האדם לעשות חשבון בנפשו למה חדרה ללבו אהבת העוה"ז והתענוגים החומריים יותר מאהבת העוה"ב ותענוגי הרוחניות, כי בהיות האדם מרבה לאהוב את העוה"ז הוא מחליש לעומתו את האהבה לעוה"ב, ובכך הוא מרחיק מעצמו לטעום טעם גן עדן העליון לעתיד לבוא, כי אי אפשר שיהיה הלב אוהב שני אהבות, אלא אם יאהב את החומריות לא יסבול את הרוחניות.

ולכן, בהיות האדם עסוק בלימוד התורה ובתפלה לפני ה', צריך שישתדל לגרש ממחשבתו כל מחשבה של גשמיות, רק יהיה כל כולו שקוע ומקושר לדברי התורה והתפלה שהוא עוסק בהם, ולא טוב הדבר שיהיו פיו ולבו נפרדים זה מזה, הפה לומד תורה ומתפלל ולבו משוטט במחשבות החומר אנה ואנה, אלא יהיו פיו ולבו שוים – כענין שנאמר 'בפיך ובלבבך לעשותו', ואם ח"ו גם בעת עסקו בתורה או בתפלה הגיגיו נתונים לענייני החומר כמו כבוד וקנאה תאוה ותחרות, הרי אין לימודו לימוד ואין תפילתו תפלה.

ועל זה רמזו חכמים במה ששואלים את האדם קבעת עיתים לתורה, היינו שבודקים אותו האם בשעה שעסק בתורה היתה נפשו קבועה בלימודו – וכל מאווייו והגיגיו היו משועבדים ללימודו, או שח"ו היה לימודו ארעי מקופיא בעלמא בלי קביעות וחוזק.

ונמצאנו למדים שהתורה הקדושה היא העצה ותשובת המשקל נגד השתקעות בחומריות העוה"ז בריבוי ויתר ללא גבול ומעצור, הורס ומחריב כל חלקה טובה ומכלה את נפש האדם מכל וכל. וכך יציל בר ישראל את עצמו לבלתי ישתקע בחומריות העולם ולבל ישטפוהו מי הגשם הזידונים, כי כאשר איש ישראל יושב והוגה בתורה הקדושה, אזי נעשית לו התורה מגן ומציל שלא ישקע בגשמיות ולא יטבע בחומריות העולם הזה והבליו, אלא יוכל להתרומם מהם ולשמור על נפשו היטב.

וזוהי סגולת התורה, לתת לאדם כח ועוז רוח להגביל את מעשיו ולשלוט על מחשבותיו הגשמיים, שלא ישוטטו בלא מעצור וחשבון, רק יהיו נשמרים ונזהרים כראוי לדת של תורה. וכמו שגילו לנו חכמנו ז"ל שהקב"ה אומר לבני ישראל בכל עת – בני נתתי לכם יצר הרע בראתי לו תורה תבלין להנצל ממנו.

מדוע שינה הרב בענגיס ממנהגו וחגג סיום ברוב עם?

עוד עמדו המפרשים להבין, מהי משמעות השאלה 'קבעת עיתים לתורה', וכי שאלה זו נשאלת רק לבעלי בתים הלומדים שעה אחת ביום, הרי האדם מישראל מחויב ללמוד יומם ולילה בלי הפסק כאמור (יהושע א, ח) 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה'.

ואפשר לומר ההסבר ע"פ המסופר אודות הגאון הנודע רבי זעליג ראובן בענגיס זצ"ל רבה של ירושלים עיה"ק, שכידוע היה שקדן עצום והיה נוהג לסיים את הש"ס כל שנה ושנה, ועורך את סעודת הסיום בצנעה. פעם אחת הופתעו המקורבים לשמוע ממנו, שהוא מבקש לערוך 'סיום הש"ס' ברוב עם ובפרסום גדול, וכששאלוהו לפשר השינוי בהנהגתו הרגילה, השיב שבעת הסעודה ישיב להם תשובה המניחה את הדעת.

ויהי היום המיועד כשהתאספו המוני בני ירושלים של מעלה בצל רבם הגדול לסעודת מצוה, פתח רב האי גאון ואמר, הלוא שמעתי הלא ידעתי שאתם מתפלאים לשמחה מיוחדת מה זו עושה, הרי כבר עשרות פעמים זכיתי לסיים את הש"ס – ולא ערכתי את מסיבת סיומם בחגיגה וקול רעש. אמנם אספר לכם ידידיי, שלא הרי סיום זה כשאר הסיומים כלל וכלל, מפני, ששאר הסיומים למדתי את סדר הש"ס בסדרים קבועים וארוכים, אולם משונה היה לימוד ש"ס זה שהוא נלמד בסדרים של 'חמש דקות' בלבד, את הש"ס הזה למדתי בזמנים בלתי קבועים, אלא בעתות פנאי שנזדמנו לידי – אם בהמתנה להתחלת התפלה או בהמתנה לסידור קידושין או ברית מילה ושאר מאורעות שבהם הנני משתתף, ולכן יקר הוא בעיני לימוד ש"ס זה – עד שערכתי לכבוד סיומו שמחה גדולה ומיוחדת בהשתתפות הקהל הקדוש, יען כי הוא מלמד כמה יקר וחשוב כל רגע וכמה אפשר להספיק כששומרים על כל דקה פנויה.

ולפי זה יפה מתפרשת השאלה ששואלים בעולם העליון 'קבעת עיתים לתורה', שהמכוון העמוק והנכון בשאלה זו הוא, ששואלים את האדם האם 'קבעת' את העיתים הפנויים שלך ללמוד תורה, האם השגחת שכל עת מעיתותיך וכל זמן מזמנך יהיה מנוצל כראוי לתורה.

ומכאן ילמד איפוא כל אחד מישראל – את החובה המוטלת עליו להשגיח בעינא פקיחא על הרגעים והשעות מסדר יומו, שלא ילכו חלילה וחס להבל ולריק מבלי ניצול ומבלי מילוי ראוי ונכון, ומה גם באותם תקופות וימים שאין בהם סדרי לימוד קבועים, אזי החובה כפולה ומכופלת ויש להזהר בה במשנה זהירות והשגחה, לנצל את הזמן לעסוק בתורה ובדברי אגדה ועבודת ה'.

מדוע לשון "אהבה" מופיעה רק בברכת "אהבת עולם"?

ואם נפשנו להבין את עוצם ערכה של התורה הקדושה, נתבונן נא בהלכתא רבתא דברכת התורה שנפסק בשו"ע (או"ח סי' מ"ז ס"ז) שברכת אהבת עולם [או אהבה רבה לבני אשכנז] הואיל ויש בה מעין ברכת התורה ותן בלבנו ללמוד וללמד וכו', הרי היא פוטרת את ברכת התורה, ואם לא בירך ברכת התורה לפני התפלה והתפלל כדרכו, אינו צריך לחזור ולברך ברכת התורה. ויש לתמוה לכאורה, הרי קיימא לן שכל ברכה צריך לפתוח בה 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם' ולהזכיר עניינה בתוך הברכה, ולסיים בברוך ושם מעין הפתיחה, וכאן הרי לא מזכירים התורה לא בפתיחתה – שהיא ברכת יוצר אור, ולא בסיומה – הבוחר בעמו ישראל באהבה.

ולהבין זאת נתבונן עוד בדבר פלאי שמצינו אצל ברכות קריאת שמע, דהנה מטבע לשונות הברכות הוא 'אהבת עולם אהבתנו' 'הבוחר בעמו ישראל באהבה' 'אהבת עולם וכו' עמך אהבת' 'אוהב עמו ישראל', וזהו פלא גדול שלא נמצא מטבע לשון של 'אהבה' בשום ברכה משאר הברכות.

אלא מכאן למדנו דבר נפלא, אשר עצם המציאות הזו שהקב"ה נותן את התורה לעמו ישראל – היא היא ההוכחה הגדולה ביותר שהקב"ה אוהב את עמו ישראל, ומציאות זו לבדה – היא הגילוי הבהיר ביותר לעוצם נפלאות האהבה והחיבה שמחבב השי"ת את עמו ישראל, ולכן לא תקנו חכמים במטבע לשונות הברכות לשון של 'אהבה' אך ורק אצל הברכות שמתפללים בהם על התורה הקדושה בלבד.

ולכן נפסקה ההלכה שהמברך ברכה זו אינו צריך לחזור ולברך ברכת התורה, כיון שבאמירת זו הברכה מגלה האדם את עומק דביקות והתקשרות השי"ת עם עמו ישראל המתבטאת באמצעות התורה הקדושה – כאומרם ז"ל (זוה"ק פרשת אחרי עג.) קוב"ה אורייתא וישראל חד הוא, ואין לך ברכה אחרת לבטא את עוצם אהבת ה' ואהבת ישראל עם אהבת התורה, כברכת אהבת עולם.

סגירת תפריט
דילוג לתוכן