זכור אזכרנו עוד

זכור אזכרנו עוד

בין דין לדין:

במנהג זכר לחורבן בשבירת הכוס תחת החופה

הנה עניין שבירת הכוס תחת החופה מוזכר בגמרא אך כפי שנראה שם הטעם משום מיעוט השמחה שלא תפרוץ יותר מן המותר כדכתיב 'וגילו ברעדה'.  וכפי שאיתא בגמרא ברכות (ל, ב): רב אשי עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא, אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו, ואעציבו. וכתבו בתוספות: אייתי כסא דזוגיתא חיורתא – מכאן נהגו לשבר זכוכית בנשואין.

והנה מלבד הטעם שמובן מן הגמרא דלעיל, רבים כתבו טעמים נוספים כך למשל כותב בים של שלמה  (כתובות א יז) ששבירת הכוס הוא זכר לשבירת הלוחות. ובמהרש"א כתב מפני שהאדם דומה לזכוכית בזה ששניהם כלים יקרים העשויים מהאדמה. לכן נזק שנגרם לזכוכית מזכיר לאדם שכמו שזכוכית נשברת, כן סופו של האדם שימות לא יחיה לנצח. טעם נוסף כתב בצל"ח שכלי זכוכית שנטמאו אין להם טהרה אלא על ידי שבירה, כן האדם, אם נטמא בעוונותיו אין לו טהרה אלא תשובה ושבירת רוחו שנאמר (תהילים נא, יט) 'לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה'

ראש וראשון להטעים את המנהג של שבירת הכוס בחתונה בכדי לעלות את זיכרון חורבן הבית וירושלים הוא בעל הכלבו שם הוא מבאר שמנהג שבירת הכוס הוא במקום המנהג להניח אפר במקום התפילין בראש החתנים, משום שבזמנינו אין מקיימים מצות תפילין כהלכתה לילך כל היום עם תפילין. וז"ל  שם (סי' ס"ב) צריך אדם לזכור בכל שמחותיו אבלות ירושלים שנאמר "אם אשכחך ירושלים וכו' על ראש שמחתי" ואמרו ז"ל זה אפר מקלה שעל ראשי חתנים שנותנין אותו במקום הנחת תפלין שנאמר (ישעיה סא, ג) "לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר". ותפלין נקראו פאר שנאמר (יחזקאל כד, יז) "פארך חבוש עליך", והבטיח הקב"ה שישיב לנו פאר תחת האפר שהיו נותנין בראש בזמן חורבנה, ויש מקום נמנעו שלא לתת אפר מקלה בראשי חתנים מפני שאין העם מוחזקים כלל בהנחת תפלין ולא יהיה בהם האפר תחת פאר ויחששו גם כן שמא לא יהיה גם כן פאר תחת אפר ונהגו לעשות זכרון אחר במקומו שנותנין מפה שחורה על ראש החתן והכלה, ועל זה פשט המנהג לשבר הכוס אחר שבע ברכות.

וכך גם כתב ברמ"א בשו"ע : (אבן העזר סי' סה סעיף ג) צריך לתת אפר בראש החתן, במקום הנחת תפילין, זכר לאבילות ירושלים, דכתיב: "לשום לאבילי ציון פאר תחת אפר". (ישעיה סא, ג). הגה: ויש מקומות שנהגו לשבר כוס אחר שבע ברכות, וזהו מנהג נוהג במדינות אלו שהחתן שובר הכלי שמברכין עליו ברכת אירוסין (כל בו), וכל מקום לפי מנהגו.

ונחלקו הפוסקים האם יש לקחת כוס זכוכית או מחרס. ומנהגינו ליקח כוס של זכוכית דוקא כמו שעשו רבינא ורב אשי.  ובשערי תשובה (תקס) כתב שיש טעם לדבר על פי קבלה. ובפרי מגדים (במשבצות זהב או"ח סי' תק"ס) האריך בזה בכמה אופנים לבאר הטעם שלוקחים כוס של זכוכית דוקא ולא של חרס עיי"ש. אולם בעל עיניים למשפט כתב שיש שדייקו מדברי הרמ"א שיש לשבור דווקא כלי חרס בכדי למעט באיסור בל תשחית, וכן כתב הראבי"ה  שנוהגים לשבור כלי חרס ולא זכוכית כדי לא לבייש את מי שאין לו די ממון בכדי לרכוש כלי העשוי זכוכית. וכן כתב בבן איש חי (פר' שופטים סי ה') שמנהג בבל לשבור כוס קטן 'פרפורי' ולא נהגו לשבור כוס זכוכית.

כך עוד נחלקו האם לקחת דייקא כלי שבור או כלי שלם, ומנהגינו ליקח כלי שלם, וכתב בספר שונה הלכות הטעם לזה כי לחתן מוחלין על כל עוונותיו ובדגל מחנה אפרים (פר' בא ד"ה א"י ולכל בני ישראל) כתב דמוחלין גם לכל המשתתפין בחופה, וא"כ כולם שלמים הם ונקיים מחטא, ואם לא ישמרו על נפשם מאד ח"ו מיד ישברו, ולכן מראין בכוס של זכוכית שלם כמו שהכוס יקר ושלם כן כולם שלמים הם באותה שעה, ומזוככים כזכוכיות, ועליהם לשמור א"ע שלא ישברו, ועי"ז יגילו ברעדה.

סגירת תפריט
דילוג לתוכן