ילד-טוב גטו וורשה

אליעזר פולברניס יליד וורשה מגולל באופן מרתק את פרוץ הלחמת העולם השנייה ששנתה סדרי בראשית. נער קטן היה אך רוח גבורה פועמת בלבו. כבר בגיל צעיר הוא יוצא לקושש ברחובות הגטו מזון שאמור לספק  עבור  שלוש משפחות הנתונות לחרפת רעב.

נולדתי בוורשה בשנת 1930  בגיל 5 נכנסתי ללמוד בחדר שם למדנו חומש ועברית, מאוחר יותר בגיל 7 עברתי ללמוד בבית הספר העירוני ובגיל 9 פרצה המלחמה שמחקה עד דק את כל עברי.

למעשה, אם כניסת הצבא הנאצי לפולין לא נערכה מולו מלחמה של ממש. פולין הענקית הייתה פרושה לפניו ונכנעה ללא קרבות מיוחדים. עד לוורשה הבירה הנאצים כבשו אותה ברגל, אולם  בוורשה הצבא הפולני החליט להילחם עד טיפת הדם האחרונה ושם נערך קרב עקוב מדם. וורשה הייתה מכותרת מכל עבריה, ומעל לראשנו חגים ללא הרף 250 אווירוני הפצצה של הצבא הגרמני מנחיתים חביות נפץ במשקל 500 ק"ג כל אחת על אנשים ורכש. 

עם פרוץ ההפגזות התאספנו שלוש משפחות אצל אחותה של אמא. אני זוכר חייל פולני אחד שגם התחבא עמנו, ופעם בעיצומה של ההפגזה החייל דרך את נשקו אל עבר אחד האווירונים, אך כל הסובבים זעקו לעברו שיפסיק מלהתגרות במפציצים, כי פחדנו שהם יזהו אותנו וינחיתו עלינו מהלומה מוות.

בסמוך למקום בו התחבאנו שכן בית חרושת לשימורים. באחד ההפצצות בית חרושת ספג פגיעה קשה שהשביתה אותו כליל. בהפוגה הראשונה, אני זוכר מאות אנשים רצים אל תוכי בית החרושת ויוצאים עם שלל רב, כי המחסור במזון כבר ניכר בכל משפחה. אנחנו היינו ילדים זריזים רצנו לבית החרושת וחזרנו עם השלל אותו החבאנו מתחת לשולחן בו ישנו בלילה, כי לא רצינו שהאוכל בו תלויים נפשנו יפגע ברסיסם של פגזים.

בימים של רעב ומחסור כה גדולים כל פרור אוכל נחשב לאוצר של ממש, כל החושים מתחדדים באיתור וחיפוש אחר אוכל ומזון. לדודי היה חנות לממכר סוכריות, כל יום אני ובן דודי היינו יוצאים למשך שעות רבות ומכורים ממרכולתנו  לעוברים ושבים. כך בלי הרבה ברירה נאלצנו כילדים צעירים שעדיין לא חצו את העשור הראשון לחייהם להאכיל משפחות שלמות ולהביא לחם לפי הטף.

הבית של אבא ואמא היה דירה בקומה חמישית כחלק בבניין רב קומות. דיירי הבניין מינו שומר מיוחד שישב בסמוך לגג למקרה שייפול פגז ויבעיר את הבניין כולו. והנה, באחת הפצצות פגע פגז בפגיעה ישירה באותו שומר ולנגד עינינו השומר  התלקח ונשרף חי. וכך באין שומר, כל הבניין כולו עלה בלהבות ולשונות של אש האירו את כל האזור כולו. בהפוגה הקרובה הורי ואני רצנו לכיוון הבניין לראות אולי יעלה בידינו להציל משהו מתכולת הדירה. אך כבר איחרנו את המועד, האש אחזה בכל.

אמא פרצה בבכי חסר מעצורים כי גם את המעט שנותר כעת הושמד כליל. אבא  נחמה באמירה קודרנית עוד יותר: חנה, אם נחיה מוטב ואם נמות על מה יש להצטער??? 

להמשך הסיפור המרתק הקליקו כאן 

סגירת תפריט

עצור!

סיום שישה סדרי משנה לפניך.

בעוד

ימים, מחזור הלימוד מסתיים

דילוג לתוכן