מכאן תצאו רק דרך הארובה

'ילדים, מכאן אתם תצאו רק דרך הארובה' הייתי שם

עדותו המרטיטה של הרב יוסף קליינמן  במשפט אייכמן

אב בית-הדין: מה שמך המלא?

ת. יוסף זלמן קלינמן.

היועץ המשפטי: אתה גר בירושלים, בשוק בית ישראל 76 ?

ת. זה מקום עבודתי. ש. מה כתובתך הפרטית? ת. רחוב הישיבה 14.

ש. נולדת ב-30 בינואר 1930 ?ת. כן. ש. וכשהיית בן 14 ,הובאת לאושוויץ?

ת. כן.

ש. היית עם אביך, אמך ואחותך הקטנה?

ת. כן. ש. מניין הביאו אתכם?

ת. מהעיר סייביץ במחוז קרפטורוס.

ש. איפה הפרידו בינך ובין בני משפחתך? ת. בתחנת הרכבת של אושוויץ.

ש. מי הפריד ביניכם?

ת. עמדה שם קבוצת קצינים. אני תמכתי באבא, אבא היה חלש אחרי הנסיעה ברכבת. אחי, בן 15 ,הלך לפני. הוא נשלח עם אלה שהלכו לעבודה. אותי גם הפרידו מאבא. את אבא שלחו לצד אחר ואותי ואת אחי שלחו עם המבוגרים לעבודה.

ש. אחרי זה ראית עוד פעם את בני משפחתך?

ת. אף אחד מהם לא ראיתי.

ש. מה קרה איתם?

ת. הם הועברו לתאי הגזים. ש. לאיזה מחנה הובילו אותך?

ת. למחנה A . עדותו של קלינמן יוסף במשפט אייכמן יוסף קלינמן, בעת המשפט היה תושב ירושלים. היה בן 14 כששולח ב-1944 עם בני משפחתו מקרפטו-רוסיה לאושוויץ. הוא תיאר את חייהם של 000,3 נערים בגילאי 14-16 שרוכזו באושוויץ בקיץ 1944 .קבוצה זו הייתה קורבן לתעלוליו של "הרוצח בחלוק הלבן", ד"ר יוזף מנגלה. העד סיפר על גורל הנערים, על הסלקציות שנערכו בחגים ועל הסלקציה הידועה על מגרש הכדורגל }'הסלקציה של המקל'{. עוד סיפר על קיום מצוות בקרב הנערים ועל אחד מרופאי המחנה היהודים, שנהג לומר להם: "כן, ילדים, מאושוויץ אפשר לצאת רק דרך הארובה". הוא סיפר גם על טבח הילדים בחגים.

– ש. אחר כך הוציאו את כל הנערים למטה מגיל 16 ?ת. כן. ש. לאן הובילו אותם?

ת. הכי צעירים היו בני 14 .בני 13 כמעט לא הוכנסו למחנה אלא נשלחו עם האימהות. מגיל 14-16 הוציאו את כל הנערים, יחד אספו את כל הנערים, 500 נערים כאלה נאספו גם במחנה אחר, והעבירו אותנו למחנה B .אחר כך נתברר שיש הוראה כללית לא לתת לנערים מתחת לגיל 16 לעזוב את מחנה אושוויץ ולהישלח למחנות המיועדים לעבודה.

ש. אתה היית עוד באושוויץ או בבירקנאו? ת. כל זה התרחש בבירקנאו. ש. איפה היו המשרפות ותאי הגזים?

ת. בבירקנאו. שתי המשרפות הראשונות היו בשני הקצוות של תחנת הרכבת, אחת הייתה קרובה למחנה הצוענים בקצה של מחנה בירקנאו – מחנה F.

ש. היה אסור לכם לעזוב את המקום?

ת. כן. שיכנו אותנו בשני צריפים – צריף 27 וצריף 25 .אני הייתי בצריף 25 . למבוגרים נתנו מספרים על היד ואנחנו, הקטנים, היינו בלי מספרים.

ש. מדי פעם משהו מן הנערים היה מתגנב החוצה?

ת. כן .

 ש. לשם מה?

ת. אנחנו ישבנו סגורים בתוך הצריפים שלנו והיו שם הצריפים של ה"זונדרקומנדו". שני הצריפים שלהם היו עם קירות, לא ראינו מה נעשה שם ולא היה שום קשר עם שאר האנשים. והיות והכל יצאו לעבודה ונשארנו רק אנחנו, הנערים, ומשמרת הלילה של הזונדרקומנדו נשארה במקום, הלכנו אל הזונדרקומנדו. להם היה מכל טוב. התגנבנו לשם בשביל דברי אוכל

ש. אתה זוכר מקרה של הלקאת נער?

 ת. כן.

ש. ספר.

ת. בהיותנו במחנה B בצריף 25 ראיתי באחד הימים את עוזרו של מפקד הצריף הולך עם צינור גומי להכות מישהו. ירדתי מהדרגש }אנחנו לא עבדנו וכל היום היינו על הדרגשים{ ורציתי לראות את מי הולכים להכות. ראיתי שהוא מצווה על אחד הנערים, כבן 14 ,לרדת מהדרגש והתחיל להכות אותו. עמדנו שם כמה נערים והסתכלנו במחזה. מחזה כזה אפשר היה לראות הרבה פעמים, אבל הפעם קרה מקרה מיוחד: הנער לא צעק, לא בכה, לא הוציא אנחה. עמדנו מסביב וספרנו את המלקות. ספרנו 20 ,ספרנו 30 מלקות, וכולנו משתוממים שאיננו מוציא קול – דבר כזה לא ראינו. אחרי המכה ה-40 הפך אותו סגן מפקד הצריף על הארץ והמשיך להכותו על הפנים, על הרגליים, והוא לא הוציא הגה. הוא גמר להכות את המכה ה-50 ויצא. עזרנו לנער לקום. שאלנו אותו: מה עשית? למה היכו אותך? הוא ענה: "זה היה כדאי. הבאתי לחברים שלי כמה סידורי-תפילה, שיהיה להם במה להתפלל.

" ש. אחר-כך פרץ מקרה של מחלת סקרלטינה?

ת. אני רוצה להזכיר שהיה חצי זוג תפילין בצריף והוא היה בתנועה מתמדת מן הבוקר, עד הערב, העברנו אותם מאיש לאיש.

ש. אחר-כך קרה מקרה של מחלת סקרלטינה בצריף ?

ת. כן, אחד הנערים או שנים כי בצריף 27 קרה דבר כזה, העבירו אותנו למחנה א', שיכנו אותו בצריף 11 ובצריף 12.

ש. ואז אמרו לכם שאם תתפשט המגיפה מה יהיה ?

 ת. קודם היה מדובר ששלושה שבועות סוגרים אותנו, וד"ר מנגלה היה בא כל יומיים ביחד עם סגנו ד"ר טילו. עברנו כל יום בדיקה רפואית, היינו צריכים לשטוף את הפה במי חיטוי. כל שבוע היה עושה ד"ר מנגלה מסדר, היה בודק את כולם. אחרי שלושה שבועות פרצה חזרת, כמה נערים חלו בחזרת, אז מנגלה בא וכל פעם דיבר עם הרופאים בקול רם. היו שלושה רופאים, אחד נוצרי-פולני, אחד יהודי רופא מנורבגיה, זה היהודי היחידי שפגשתי מנורבגיה, אינני זוכר את שמו. הוא היה אחד האנשים העליזים ביותר שפגשתי. והיה על ידנו עוד אחד רופא יהודי מהעיר טרנלב. הרופא הזה תמיד היה פסימיסט גדול והיה אומר: "כן, כן, ילדים, מאושוויץ אי אפשר לעזוב, רק דרך הארובה, בבוא יומכם גם אתם תצאו משם". הוא מת אחרי כמה ימים ממחלת דיזנטריה או משהו כזה.

ש. ימי המועדים, חגי ישראל, היו ימי חרדה מיוחדים?

ת. כן, הוותיקים היו מרמזים לנו תמיד: באושוויץ לא תקבלו סוכריות. החגים מתקרבים.

ש. לא ענית על שאלתי. מדוע ימי החגים היו ימי חרדה?

ת. ככה זה, כנראה מנהג שלהם היה, של הגרמנים, לבחור חגים למבצעים מיוחדים

. ש. אתה זוכר את ראש השנה?

ת. כן.

ש. ספר מה אירע. ת. זה היה במחנה הצוענים, במשך הזמן שימש מחנה הצוענים כמחנה מעבר ליהודי הונגריה, ואחרי זה – גטו לודז'. היינו 000,3 נערים בצריפים מיוחדים, "קינדרבלוקן", זה היה ביום שישי לפני ראש השנה. ראש השנה היה ביום שני ויום שלישי, מנגלה הופיע עם סגנו, ד"ר טילו, ביום שישי לפנות ערב בשעות המסדר, הוא עבר בקינדרבלוקן ועשה סלקציה וציווה עלינו להתפשט עד החצי ועבר, אנחנו היינו הצריף האחרון בשורת הצריפים של הנערים.

ש. כמה נערים הייתם?

 ת. 3000,נערים כמעט כולם מתחת לגיל 16 ,ואנחנו היינו הצריף האחרון בשורה. ציווה עלינו להתפשט עד החצי, ועבר לפני השורות, זה היה בשעת המסדר. את הקטנים והרזים שלח לכביש, ואת הגדולים יותר שלח לשער האחורי של הצריף. אותי שלח עם הקטנים אל הכביש. כאשר הגעתי אל הכביש, שם היו שולחים קבוצות של 50-60 לכיוון הצריפים 11 ו-9 .כשעמדתי על יד הכביש חשבתי אולי אפשר לברוח. עמדתי כמה רגעים, פתאום החלטתי, אני בורח. יצאתי מן השורה, ברחתי לצריפו של אחי שהיה בצריף 25 ,בינתיים נאספו כ-1000 נערים מכל הצריפים ונסגרו בצריפים 9 ו-11.

ש. והיה ברור לשם מה? ת. כן. ש. סגרו אותם?

ת. כן. ש. עד מתי חיכיתם שם? ת. עד מוצאי ראש השנה. בראש השנה החליטו על "בלוקשפרה" }עוצר{. אספו את כל הקאפו, ומסרו הוראות חמורות ביותר שמי שיעזוב את הצריף – ייהרג. כאשר החשיך התחילו להגיע מכוניות, והתחילו להעמיס את הנערים על המכוניות

. ש. מי עשה את זה? ת. אני לא הייתי בחוץ, זה היה אנשי ס"ס או קאפו. ש. קאפו גרמנים או יהודים?

ת. הרוב היו תושבים גרמניים, והתחילו להעמיס אותם למכוניות, הזעקות היו נוראות, זעקות "שמע ישראל" זעקות "אבא, אימא" נשמעו במשך כמה שעות. כדבר הזה עוד לא שמענו באושוויץ, בדרך כלל, באושוויץ במשך הקיץ הובלו לתאי הגזים מאות אלפים, אך הם לא צעקו, הם לא ידעו לאן מובילים אותם. אבל אנחנו היינו במחנה וידענו כל מה שמתרחש באושוויץ.

ש. מה קרה ביום הכיפורים?

ת. נשארנו 000,2 נערים. חשבנו שאולי בזה ייגמר העניין. אז, בערב יום הכיפורים, אני זוכר, לפני הצהרים, נפוצה הידיעה שעומדים לחלק יותר לחם. בדרך כלל, היו מחלקים רבע או חמישית של לחם. באותו יום הביאו לצריף רבע ושליש לחם ואולי יותר, ועוד תוספות של גבינה ועוד דברים, מאד שמחנו שנוכל לצום מחר.

ש. כלומר, חשבתם שתוכלו לאכול יותר על מנת לצום מחר?

ת. כן. כל היום דיברו הנערים על הנדיבות הפתאומית הזאת. השמחה הייתה גדולה מאד, שנוכל לצום למחרת היום. אבל אז עוד לא ידענו מה מחכה לנו באותו יום בשעות אחר-הצהרים. בשעה שלוש בערך, פתאום הגיעה פקודה על עוצר }בלוקשפרה{. עוד לא הספקנו להיכנס לצריפים, והגיעה פקודה, כל הנערים אל מגרש הכדורגל. היה שם מגרש כדורגל שכנראה היה מיועד לצוענים שהיו במחנה זה לפני כן, והושמדו כמה שבועות לפני זה. כל מפקד צריף הביא את הנערים שלו אל מגרש הכדורגל. התכונה הייתה גדולה, הפקיד הראשי, כל הפקידים של המחנה, כל הקאפו, מפקדי הצריפים התאספו על המגרש וסידרו אותם בקבוצות של "הונדרטשאפן". מישהו הפיץ שמועה שעומדים לקחת אותנו לאסוף תפוחי- אדמה מאושוויץ. סידרו אותנו בקבוצות, היינו 000,2 נערים. פתאום עבר רעד בכל המגרש כאילו זרם חשמל היכה בנו, "מלאך המוות" הופיע, ד"ר מנגלה הופיע, רכוב על אופניו, מישהו ניגש אליו, לקח את האופניים ממנו והשעין אותם על יד הצריף. אני עמדתי על יד הכביש עם הקבוצה שלי. ד"ר מנגלה שם את ידיו אחורנית כשהן שלובות, שפתיו כרגיל היו צמודות, עלה על המגרש, הרים את ראשו כדי שמבטו יוכל להקיף את כל המגרש. אז נפל מבטו על נער כבן 15 ,אולי היה בן 14 ,משהו בגיל כזה, שעמד לא רחוק ממני בשורה הראשונה. זה היה נער מגטו לודז', אני זוכר את פניו היטב, היה בלונדיני, רזה ומאד שרוף מן השמש ופניו מלאי נמשים. הוא עמד בשורה הראשונה. מנגלה ניגש אליו ושאל אותו: בן כמה אתה? הנער רעד ואמר: אני בן 18 .תיכף ראיתי שד"ר מנגלה מאד מתרגז והתחיל לצעוק: אני אראה לכם! אחרי זה התחיל לצעוק: הביאו לי פטיש, מסמרים ולייסט, מין קרש צר, תיכף רץ מישהו ואנחנו עומדים ומסתכלים עליו בדומיה מוחלטת, דממת מוות שולטת במגרש, והוא עומד באמצע, וכולנו מסתכלים עליו. בינתיים הגיע זה עם הכלים, ואז כאילו עמד כבר על יד מנגלה, וד"ר מנגלה ניגש אל נער אחד שעמד לא רחוק, נער גבוה היה זה, עמד בשורה הראשונה, פניו היו עגולים, נראה טוב. ניגש אליו ד"ר מנגלה, תופס אותו בכתפו ומוביל אותו אל השער של הכדורגל – היו שני שערים, שערים של "גולים" – ומוביל אותו בכתפו, והאדם עם הכלים גם כן הולך. מעמיד אותו על יד השער, ומצווה  – לדפוק את הקרש הזה בגובה מעל ראשו של הנער ככה שיצר כעין אות ד'. ואז ציווה ד"ר מנגלה שהקבוצה הראשונה תעבור מתחת לקרש הזה. קבוצה ראשונה התחילה ללכת בשורה עורפית.

 ש. האם אמר מה יקרה לכם?

 ת. אנחנו כבר הבנו, שהקטנים שלא מגיעים לקרש הולכים למוות.

 ש. האם היה ברור לך, שזאת המשמעות ואין אחרת?

ת. לא לא, לא הייתה שום משמעות אחרת, זה היה ברור לכולם במאה אחוז בשביל מה הוא הולך. וכולם התחילו להתרגש, כל אחד רצה להשיג עוד כמה סנטימטרים גובה, כל אחד ניסה להתמתח, אני התייאשתי כי נערים גבוהים ממני לא משיגים את הגובה של הקרש. כל אחד שראשו לא נוגע בקרש, הולך לצד השני של המגרש, בין הקטנים המיועדים למוות. ש. אחיך עמד לידך? ת. כן, אחי עמד על ידי, לא דאגתי בשבילו, כי הוא היה מהנערים הגבוהים, הוא היה בן 16 ,במקרה היה אותו יום, יום הולדתו ה-16 .הוא הצליח לנגוע בקרש. כן, עמדתי ככה מיואש לגמרי. חשבתי, החיים שלי נגמרו כאן. פתאום לחש לי אחי ואמר לי: "אתה רוצה לחיות, תעשה משהו!". אני, כאילו, התעוררתי כך מתרדמה, והתחלתי לחפש דרך הצלה. ראשי עבד במהירות. פתאום נתקלו עיני באבנים הפזורות על ידי. חשבתי שאולי על ידי זה אפשר להינצל. כולנו עמדנו עמידת דום. התכופפתי בלי שהרגישו ולקחתי צרורות אבנים. פתחתי את שרוכי הנעלים והתחלתי לדחוף לתוכן אבנים. היו לי נעלים גדולות מאשר לפי מידתי, מילאתי את הנעלים אבנים מתחת לעקב והשגתי עוד שני סנטימטר. חשבתי, אולי זה יספיק. בינתיים, ראיתי שאינני יכול להחזיק מעמד בעמידת דום עם האבנים בתוך הנעלים. אמרתי לאחי שאני עומד לזרוק את האבנים. אמר לי אחי: "אל תזרוק, אתן לך משהו". הוא נתן לי כובע. קרעתי את הכובע לשתי חתיכות, התחלתי לתחוב את הסמרטוטים של הכובע לתוך הנעלים, שיהיה לי יותר רך.  

ש. אולי נקצר. אתה עברת? אב בית-הדין: נשמע בכל אופן איך הוא עבר.

ת. עמדתי 10 דקות עם האבנים והסמרטוטים בתוך הנעלים. חשבתי, אולי כבר אוכל להגיע לגובה הדרוש. בינתיים ממשיכים כל הנערים לעבור שם, שנים מגיעים ושנים אינם מגיעים לגובה הדרוש. עמדתי כפי שעמדתי. בסוף התחיל אחי להסתכל עלי ואמר: אין זה מספיק גבוה. התחלתי לפחד, אולי אכשל מתוך התרגשות, כשאתחיל ללכת ירגישו שיש לי משהו בתוך הנעלים. ביקשתי את אחי ועוד מישהו, שיש לו פרספקטיבה יותר גדולה, שיעריכו אותי באיזה גובה אני. כולם אמרו שאין לי סיכוי לעבור. התחלתי אז לחפש תחבולה, להגיע בין הגדולים שכבר עברו את הסלקציה. הם הסתדרו בשורות, במאות ממול, והקטנים, שלא הגיעו אל הקרש ואל הגובה הדרוש סודרו בחלק אחר. הקטנים ניסו להתפרץ אל הקבוצה השנייה. גם אני הסתננתי לבין הגדולים. חשבתי לרגע קט שכבר ניצלתי. אז ניסה עוד נער אחד להתגנב לתוך הקבוצה של הגדולים. ואז מנגלה הבחין בדבר, התחיל לצעוק על אנשי המשמר ועל הקאפוס: "מה אתם עושים כאן, סבוטז'? ציווה על כל הקבוצה לעבור שוב ליד הקרש. בדרך לקרש שוב ברחתי אל המקום הישן שבו עמדתי. היה שם מעבר צר, שומרים היו צריכים ללכת לפני זה ואחרי זה, בכל זאת התגנבתי למקום הישן. היועץ המשפטי: ועברת? ת. לא עברתי עדיין. כדאי לחיות גם חצי שעה באשליה. לבסוף התגנבתי לבין הגדולים. כך הסתיימה הסלקציה. כאלף מבין האלפיים לא השיגו את הגובה הדרוש.

ש. מה קרה אתם  ?

ת. כשנגמרה הסלקציה הזאת, כל האלף, אלה שהשיגו את הגובה, לא הספיק דבר זה בשביל מנגלה. הוא בדק את הגוף. התפשטנו עד החצי. אלה שלא השיגו את הגובה הדרוש, נסגרו בצריפים 25 עד 26 .התחיל להיות חושך.

ש. מה קרה אתם בסופו של דבר?

ת. החזיקו אותם סגורים בשני צריפים עד יומיים אחרי יום הכיפורים.

ש. אחרי זה מה קרה אתם?

ת. העבירו אותם אל תאי הגזים, השמידו אותם בתאי הגזים. אנחנו נשארנו אלף. אז ידענו כבר שזוהי שיטה.

ש. האם ראית איזה קשר ליום הכיפורים עם צורה זו של הסלקציה?

ת. היה רושם שהתעורר, כאילו מנגלה רצה להראות לנו, הנה כתוב בתפילה "מעביר צאנו תחת שבטו", רצה להראות ליהודים באושוויץ, שהוא הוא המעביר אותם ולא אחר

אב בית-הדין: ד"ר מנגלה היה בקיא בדברים כאלה ?

ת. כנראה שהיה מתמצא בדברים כאלה. אף פעם לא הייתה סלקציה כזאת באושוויץ.

היועץ המשפטי: הוא רצה להראות, שהוא מעביר צאנו תחת שבטו?

ת. כן. כך נשארו אלף נערים. ראינו שזוהי שיטה להשמיד בימי החגים. "חיכינו" למנגלה שיבוא בימים הראשונים של סוכות. לא בא. ידענו שבוודאי באחד הימים האחרונים של סוכות יגיע, שדחה זאת לאז. אחרי מספר ימים הגיעו טרנספורטים מגטו טרזיינשטט לאושוויץ. בימים הראשונים של סוכות נודע לי שרושמים טרנספורט למשלוח למחנה עבודה. רצנו לשם כמאה נערים. הצלחנו להירשם לאותו משלוח. חשבנו שאולי יקרה נס ולא יעשו ביקורת, ואנחנו נעזוב את אושוויץ. קודם עשו לנו חותמת על היד עם טוש, כך שזרים ואחרים לא יתערבו בנו – למחרת יום ההרשמה הופיעה משלחת של שני רופאים ופרופסור. כולם היו יהודים. נדמה לי שפרופסור אפשטיין היה מנהל בית החולים במחנה הצוענים. הוא בדק את המשלוח מבחינה רפואית.

ש. אפשטיין היה מפראג או מאוסלו?

ת. קראו פרופסור אפשטיין, מנהל בית החולים במחנה הצוענים. אינני יודע מנין היה. בדק את כולם מבחינה רפואית, אם הם מסוגלים לעבוד. הגיע אלי. התחיל למשש לי את השרירים אם מתאימים לעבודה. לי לא היו כאלה. ראיתי שהוא מהסס. ראיתי שזהו רגע מסוכן. הסתכלתי לתוך עיניו. הוא ידע שאם יוציא אותי מתוך השורה כאילו היה גוזר גזר דין מוות עלי. כנראה שלא רצה לקחת זאת על מצפונו. אחרי היסוסים רבים השאיר אותי בתוך המשלוח הזה. באותו ערב לקחו אותנו למרחץ, הלבישו אותנו בגדים נקיים.

ש. עזבת את אושוויץ עם המשלוח הזה? מה קרה עם אלה שנשארו שם?

ת. אני רוצה להעיר כאן משהו. היינו מאה נערים. שמענו בשער, לפני צאתנו מהמחנה, שהנה הופיע מנגלה. אנחנו הקטנים כבר ידענו בשביל מה הוא בא. התחלנו לברוח מהשורות, כמתוך ספינת רעב ברחנו. אף אחד מהנערים לא נשאר בשורות. מנגלה ישב עם שני פקידים ליד שולחן באמצע הכביש. כל הטרנספורט עבר לפניו. היו כמה נערים גדולים שהעזו וחשבו שהם די גדולים ושמנגלה לא יוציא אותם מהמשלוח. אבל גם אותם הוציא. מנגלה לא ייתן לשום נער לעזוב את אושוויץ. בסוף, כשאנחנו עוד מסתובבים, התייאשו רובם וחזרו לצריפים שלהם. אני ואחי ועוד כמה נערים הסתובבנו בסביבה וחשבנו אולי אפשר להתגנב לתוך המשלוח. וכך היה, 10 עד 11 נערים הצלחנו להתגנב לתוך המשלוח.

ש. עזבת את אושוויץ עם המשלוח הזה? לאן הגעת?

ת. למחנה קופרינג 4 ליד דכאו. בתוך 500,1 איש היינו בערך 12 נערים. מאלה שנשארו במחנה, כאלף נערים הובלו לסלקציה בשמחת תורה. 800 הובלו באמצע היום לתאי הגאזים. אנחנו הגענו למחנה קופרינג.

ש. במחנה קופרינג 4 היו 500,1 איש?

ת. לא. היו כבר לפני זה אנשים שם.

ש. במשלוח שלכם היו 1500 ?

ת. כן.

ש. כמה מהם נשארו בחיים?

ת. בערך 50 איש.

ש. כמה אנשים היו במחנה קופרינג 4 בכלל כאשר הגעתם לשם?

ת. כ-000,3 איש. ביום הראשון הסתדרנו בשורה ורשמו אותנו. בדקו לכל אחד את השיניים שלו ורשמו. כל אחד שהיו לו שיני זהב רשמו אותו. במשך כל החורף היה הולך רופא השיניים עם המלקחיים שלו ועם הקופסה להוציא את השיניים מהפיות. באותו מחנה עבדנו 6 שבועות. אחרי כן הפכו אותו הגרמנים למחנה חולים בשביל כל מחנה קופרינג. היועץ המשפטי: אני מוכן לסיים את עדותו של העד.

אב בית-הדין: ד"ר סרבציוס, היש לאדוני שאלות?

ד"ר סרבציוס: אין לי שאלות אל העד. אב בית-הדין: באיזה עבודות עסקו הנערים במשך הזמן הזה?

 ת. לא עבדנו שום דבר. החזיקו אותנו כל הקיץ בלי שום דבר. אמרו שאנחנו עוד קטנים מדי מלהישלח לעבודה פיסית. כך גמרו עם 000,3 נערים במשך הקיץ. ש. עד גיל 16 ?ת. עד גיל 16.

אב ביח-הדין : תודה, מר קלינמן, גמרת את עדותך.

 

מקור: גדעון רפאל בן-מיכאל (עורך) מתוך זרקור לעדויות ממשפט אייכמן המכון ללימודי השואה  ע"ש ח. אייבישץ- חיפה

סגירת תפריט

עצור!

סיום שישה סדרי משנה לפניך.

בעוד

ימים, מחזור הלימוד מסתיים

דילוג לתוכן