מחנה דאוטמרגן שמברג שבמערב גרמניה, היה אחד מעשרות מחנות עבודת הכפייה, בהם העבידו בתנאים בלתי אנושיים רבבות אסירים וגרמו למותם של עשרות. כאן,  בחצר האחורית של מדינת הרייך, הנאצים ימ"ש הרגישו בבית יותר מכל מקום אחר ומיצו עד תום את נפשם החייתית.

לילה לילה לאחר יום עבודה מפרך ומייסר שרוקן כול לחלוחית חיים

היו מתאספים אל תוכי הצריפים הדולפים, מי שהיו פעם בני אדם.

כעת, הם נראו כצלליות שלדים המסרבים בתוקף להיכנע ולחבור אל המוות.

שעת לילה מאוחרת, דומיה עטה על סביבת המחנה, רק נביחות של כלבים המשחרים לטרף קל נשמע מרחוק. חושך סמיך המופר מדי פעם

מאלומת פנס של מגדל השמירה שפולח את חלון הצריף הפרוץ.

ולפתע נשמעת קריאה חלשה וסדוקה:

"נו היכן הבחורל' מנובוגרודק" ??? שיחייה אותנו קצת??

 

כן, היה זה בחור דקיק ורזה  גם במושגים של צריף בשלהי מלחמת העולם השנייה

חבריו תמיד תהו מנין ירק שדוף זה חי? הרי הוא חלוש  חיוור וחולני ולמרות הכל הוא שורד את התופת.

 

מדי לילה בחצות היו מתאספים האסירים בדומיה סביב הדרגש של הבחור בנובוגרודק ובעיניים עצומות היו מאזינים בקשב לקול לחישותיו.

הבחור היה לוחש בעל פה…

היו אלה פרקי משניות שנאמרו במתיקות נפלאה והעריפה טללי תחיה מחודשים על יתר האסירים.

במחנה 'דאוטמרגן-שמברג' קיימו בשארית נפשם  ובדם לבם את מאמר הכתוב:

"כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.