משולחנו של עורך:

שִׁמְשׁוֹן צָעַד לַהֲנָאָתוֹ בְּמִשְׁעוֹלֵי הַיַּעַר. הִבִּיט לְפֹה, הִסְתַּכֵּל לְשָׁם, וְנֶהֱנָה מִכָּל רֶגַע. הַטֶּבַע הַפִּרְחוֹנִי שֶׁהִקִּיף אוֹתוֹ וְהַצִּפּוֹרִים הָעַלִּיזוֹת שֶׁצִיְּצוּ מִכָּל עֵבֶר, מִלְאוּ אוֹתוֹ אֹשֶׁר רַב.

לְפֶתַע הִגִּיעַ לְאָזְנָיו קוֹל עָרֵב לָאֹזֶן. מִין מַנְגִּינָה עֲדִינָה, צְלוּלָה וּנְעִימָה. הוּא הָלַךְ בְּעִקְבוֹת הַקּוֹל, מְנַסֶּה לְאַתֵּר אֶת מְקוֹרוֹ.

וְאָז הוּא רָאָה אוֹתָהּ. זֹאת הָיְתָה צִפּוֹר זָמִיר. חִיצוֹנִית, לֹא הָיְתָה נִרְאֵית מְיֻחֶדֶת, אֲבָל הַקּוֹל שֶׁיָּצָא מִפִּיהָ הָיָה יוֹצֵא דֹּפֶן בְּיָפְיוֹ.

"וּוָאוּ!" – הִרְהֵר לְעַצְמוֹ – "הִיא בֶּטַח שָׁוָה הֲמוֹן כֶּסֶף! אֶלְכֹּד אוֹתָהּ, וְאֶמְכֹּר לְקַלְמָן הַגְּבִיר. סָבִיר לְהַנִּיחַ שֶׁיְּשַׁלֵּם לִי עָלֶיהָ כֶּסֶף רַב. כָּךְ אוּכַל סוֹף סוֹף לְפַרְנֵס אֶת מִשְׁפַּחְתִּי בְּשֶׁפַע וּבְכָבוֹד…"

וּמִמַּחְשָׁבָה לְמַעֲשֵׂה. עַד מְהֵרָה הִתְדַּפֵּק עַל דַּלְתּוֹ שֶׁל קַלְמָן עָשִׁיר הָעֲיָרָה, וּמִשֶּׁזוֹ נִפְתְּחָה, סִפֵּר בְּהִתְרַגְּשׁוּת עַל הַצִּפּוֹר הַנְּדִירָה שֶׁרוֹבֶצֶת לָהּ בְּרֶגַע זֶה עַל עָנָף בַּיַּעַר הַסָּמוּךְ. "הַשִּׁירָה שֶׁלָּהּ שׁוֹבַת לֵב, וְקוֹלָהּ עָרֵב וְנָעִים לָאֹזֶן" – שִׁבֵּחַ בְּאָזְנֵי הַגְּבִיר אֶת הַמְּצִיאָה שֶׁמָּצָא.

כַּצָּפוּי, קַלְמָן הִתְלַהֵב מֵהָעִנְיָן. הוּא לָבַשׁ אֶת מְעִילוֹ, וְיָצָא חִישׁ מִן הַבַּיִת, מִתְלַוֶּה אֶל שִׁמְשׁוֹן לְכִוּוּן הַיַּעַר.

"אֲשַׁלֵּם לְךָ הֵיטֵב עַל הַצִּפּוֹר" – הִבְטִיחַ קַלְמָן בְּהִתְלַהֲבוּת. "לֹא אֲקַפֵּחַ אוֹתְךָ!" – הוֹסִיף.

הֵם הִגִּיעוּ לַמָּקוֹם. עַל הֶעָנָף יָשְׁבָה לָהּ הַצִּפּוֹר, מְזַמֶּרֶת מַנְגִּינָה עֲנוּגָה. לְרֶגַע הָיָה נִרְאֶה כִּי מְחַכָּה הִיא שֶׁיָּבוֹא מִישֶׁהוּ וְיִלְכֹּד אוֹתָהּ.

שִׁמְשׁוֹן טִפֵּס אַט אַט עַל הָעֵץ. הוּא לֹא רָצָה לְהַפְחִיד אֶת הַזָּמִיר. רֶגֶל אַחַר רֶגֶל, יָד אַחַר יָד, הִתְקַדֵּם לְעֵבֶר הַצִּפּוֹר. הוּא כְּבָר הָיָה קָרוֹב אֵלֶיהָ מֶרְחָק נְגִיעָה.

קַלְמָן הֶעָשִׁיר עָמַד לְמַטָּה, עוֹקֵב בְּמֶתַח וּבְסַקְרָנוּת אַחַר הַנַּעֲשָׂה. שִׁמְשׁוֹן הוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ לְעֵבֶר הַזָּמִיר. בַּדֶּרֶךְ פָּגַע בְּעָנָף. קוֹל רַעַשׁ נִשְׁמַע, וְהַצִּפּוֹר נִדְרְכָה. לְפֶתַע הִתְנַעֲרָה מִמְּקוֹמָהּ, פָּרְשָׂה כְּנָפַיִם בְּבֶהָלָה וְנִמְלְטָה…

*  *  *

נָקֵל לְשַׁעֵר, קוֹרְאִים נִכְבָּדִים וִיקָרִים, כַּמָּה גְּדוֹלָה הָיְתָה אַכְזָבָתוֹ שֶׁל שִׁמְשׁוֹן. כְּפֶסַע הָיָה בֵּינוֹ לְבֵין הַצִּפּוֹר הַיְּקָרָה, שֶׁיְּכוֹלָה הָיְתָה לְסַדֵּר אוֹתוֹ כַּלְכָּלִית לְשָׁנִים אֲרֻכּוֹת. לוּ רַק הִשְׂכִּיל לְהִזָּהֵר מְעַט יוֹתֵר שֶׁלֹּא לְהִתָּקֵל בַּעֲנַף, יוֹתֵר לֹא הָיָה יוֹדֵעַ בְּחַיָּיו טַעְמוֹ שֶׁל מַחְסוֹר…

וּמַה בַּאֲשֶׁר אֵלֵינוּ?

כָּל מַעֲשֵׂה קָטָן מַשְׁפִּיעַ – לְטוֹב וּלְמוּטָב. כַּאֲשֶׁר אָדָם עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה טוֹב, הוּא מְשַׁנֶּה אֶת כָּל עַצְמוֹ וְעַצְמוּתוֹ לְטוֹבָה. גַּם אִם לֹא נִכָּר הַדָּבָר בִּכְלָל, זוֹהִי הַמְּצִיאוּת וְזוֹ הָאֱמֶת. כְּמוֹ כֵן בְּדִיּוּק, רַק לְהֶפֶךְ, כַּאֲשֶׁר אָדָם נִכְשָׁל בְּהַנְהָגָה לֹא טוֹבָה, הַדָּבָר מַשְׁפִּיעַ עָלָיו לְרָעָה, גַּם אִם לֹא שָׂם לֵב לְכָךְ.

עָלֵינוּ לְהִשְׁתַּדֵּל לְשַׁנּוֹת אֶת עַצְמֵנוּ לְטוֹבָה, בְּשִׁיטָה זוֹ. עוֹד מַעֲשֵׂה טוֹב, עוֹד לִמּוּד תּוֹרָה קָטָן וְעוֹד כַּוָּנָה קְטַנָּה בַּתְפִילָה, וְחַיֵּינוּ יִשְׁתַּנּוּ מִקָּצֶה לְקָצֶה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.