בגמרא בחגיגה (י"ח א') מובא כמה דרשות של תנאים במקור האיסור של מלאכה בחול המועד, ומחלוקת גדולה היא בראשונים אם הם דרשות גמורות ומלאכה בחול המועד אסורה מדאורייתא[1], או שהם אסמכתא בעלמא ואיסור מלאכה בחול המועד הוא רק דרבנן[2].

האופנים שהותר איסור מלאכה בחול המועד

והנה יש אופנים שהותרו מלאכות בחול המועד, כגון בדבר האבד, וכן לצורך המועד או לצורך רבים, ולפי הראשונים שמלאכת חול המועד אסורה רק מדרבנן, באופנים הנ"ל לא גזרו, אבל לפי הראשונים שמלאכת חול המועד אסורה מדאורייתא, הטעם להיתרים הנ"ל הוא משום שהתורה מסרה הדבר לחכמים לקבוע מה מותר ומה אסור, והם התירו באופנים הנ"ל.

ספק אם יש לפנינו אופן המותר

ונפקא מינה במקום ספק, כגון שאין הדבר ברור אם המלאכה היא לצורך המועד או לא, שלדעת הראשונים שמלאכה אסורה רק מדרבנן, והקילו באופנים הנ"ל, הרי הוא ספק דרבנן ולקולא, אבל לדעת הראשונים שמלאכה אסורה מדאורייתא, ובאופנים הנ"ל התורה לא אסרה – משום שנמסר הדבר לחכמים והם התירו – הרי הוא ספק דאורייתא ולחומרא, וכן כתבו הפרי מגדים ולבושי שרד לענין ספק דבר האבד, שמה שכתב המגן אברהם (ריש סי' תקל"ז) שספק דבר האבד מותר, הוא לפי השיטות שמלאכת חול המועד אסורה מדרבנן, אבל לפי השיטות שמלאכת חול המועד אסורה מדאורייתא, ספק דבר האבד אסור.

הוכחה מגמרא שספק דבר האבד מותר

אמנם הביאור הלכה (ריש סי' תקל"ז) הוכיח ממשנה ערוכה כדינו של המגן אברהם שספק דבר האבד מותר, ובעל כרחך כל הראשונים מודים לזה, ששנינו (פ"ג מ"ג) 'ואלו כותבין במועד, קידושי נשים, גיטין ושוברין, דייתיקי, מתנה ופרוזבולין, אגרות שום ואגרות מזון, שטרי חליצה ומיאונים, ושטרי בירורין, וגזירות בית דין, ואגרות של רשות', וביארו תוספות (י"ח א' ד"ה חולו) משום שכל אלו הם דבר האבד, והרי כל אלו הם רק ספק דבר האבד, ומכל מקום מלאכה דאורייתא מותרת בשבילם.

והנה הבית שלמה (סוסנוביץ, מו"ק י"ח ב') ג"כ העלה ראיה זו, אך דחה שתוספות ביארו כן לשיטתם שסוברים שמלאכת חול המועד דרבנן, והשיטות שמלאכת חול המועד אסורה מדאורייתא יפרשו כהרמב"ם (הל' יו"ט פ"ז הי"ב) שגיטין ושוברות ומתנות הם כצרכי רבים, והשאר מותרים משום שהם דברים השייכים לבית דין, וכשם שמותר לדון, כן מותר לכתוב כל הדברים השייכים לבית דין, [ואגרת שלום מותר משום שאינו מעשה אומן], אך הוכיח הבית שלמה ממקום אחר שספק דבר האבד מותר, ששמואל אמר (שם ע"ב) שמותר לארס במועד שמא יקדמנו אחר ברחמים, ומכח סברא זו – 'שמא יקדמנו אחר ברחמים' – שהוא ספק דבר האבד, מבואר בגמרא שמותר לעשות מלאכה דאורייתא של כתיבת שטר, עיי"ש.

ועכ"פ מבואר – ממשנה לדעת הביאור הלכה, ומגמרא לדעת הבית שלמה – שספק דבר האבד מותר, וקשה על השיטות שמלאכת חול המועד אסור מדאורייתא, שאע"פ שמסרן הכתוב לחכמים והם התירו דבר האבד, מכל מקום שמא אינו דבר האבד, וספק דאורייתא לחומרא.

הטעם שספק דבר האבד מותר לפי השיטות שמלאכת חול המועד דאורייתא

והנה עיקר הטעם שמותר לעשות מלאכה כשהוא דבר האבד, ביאר הריטב"א (מו"ק י"ג א' ד"ה אלא), וז"ל, כדי שלא יהא דואג על אבידתו ונמנע משמחת יו"ט, עכ"ל, וכעין זה כתב גם המהרי"ל (מנהגים הל' חול המועד סוף אות א'), וז"ל, ולכן התירו נמי דבר האבד כדי שלא יצטער על אבודו ויבטל את למודו, עכ"ל, ולפי דבריהם יש לומר שגם ספק דבר האבד הוא בכלל עיקר ההיתר של דבר האבד, שאף בספק הפסד אדם דואג ונמנע משמחת יו"ט ומתבטל מלימודו.

הביאור הלכה (שם) ביאר באופן אחר, שלא נחשב ספק דאורייתא, משום שעיקר ההיתר של 'דבר האבד' אינו ודאי חסרון ממון שנאמר שכאן הוא ספק דאורייתא, אלא כל שמצוי הדבר שיהיה לו הפסד, זהו ההיתר עצמו של דבר האבד, עיי"ש. והנה מה שהתיר שמואל לארס במועד 'שמא יקדמנו אחר ברחמים' (מו"ק י"ח ב'), פירש רש"י דחיישינן שאדם אחר שרוצה לקדש אשה זו יתפלל שתמות האשה כדי שלא יראה שהיא מתקדשת לאדם אחר, [ולכן אירוסין במועד הוא דבר האבד, שמא היא תמות], ולפי דברי הביאור הלכה צריך לומר שדבר מצוי הוא שיתפלל אדם כן ותתקבל תפילתו.

החזון איש (או"ח סו"ס קל"ד) ביאר הטעם שספק דבר האבד מותר, שכשם שחכמים התירו מלאכה משום ודאי דבר האבד, כמו כן התירו מלאכה משום ספק דבר האבד, דשקדו לחוס על ממונן של ישראל, וכמו שמצינו גם לענין המצות עשה של השבת אבידה, שאם רואה אדם חפץ של חבירו במקום הפקר שיש חשש שמא יאבד שם, חייב מדאורייתא לשומרו, אע"פ שאינו אלא ספק הפסד, כמו כן בהיתר של מלאכה בחול המועד בדבר האבד, התירו אף במקום ספק.

[1] טור סי' תקל"ו בשם הרי"ף, רש"י ריש המסכת, רשב"ם פסחים קי"ח א' ד"ה כל, שאילתות פ' וזאת הברכה ק"ע, רמב"ן מו"ק [פסקי חש"מ], רבינו יונה בשערי תשובה ש"ג אות קמ"ו, חינוך מצ' שכ"ג, אשכול סי' מ"ג, יראים סי' ש"ד בשם רבותיו, שבלי הלקט סי' ר"כ.

[2] בה"ג הובא בריטב"א בריש המסכת, סמ"ג לאוין סי' ע"ה, רבינו תם וריב"ם וריב"א הובאו בתוס' חגיגה שם ד"ה חולו, רבינו גרשום בכורות ל"ד ב', רא"ש בריש המסכת, מרדכי סי' תתל"ה, טור שם.