מרגלא בפומיה דהרה"ק בעל ה'בית ישראל מגור זצוק"ל בשם בעל ה'עבודת ישראל', המגיד מקוז'ניץ זצוק"ל, על המשנה במסכת ראש השנה, "בא' באלול ראש השנה למעשר בהמה", ופירושו, זה הזמן להסיר מהאדם את הבהמיות שלו, לעשר, להוריד, ללטש ולהחליש את נפש הבהמית שלו.

"נוהגים לקום באשמורת, לומר סליחות ותחנונים, מראש חודש אלול ואילך עד יום הכיפורים", זו לשון קדשו של מרן המחבר בשו"ע, הל' ראש השנה סימן תקפ"א. ובמשנ"ב הוסיף "לפי שאז עלה משה רבינו להר סיני, לקבל את הלוחות האחרונים, והוא עת רצון". נוספת לזה האסמכתא המפורסמת מקרא, אני לדודי ודודי לי – ר"ת אלול, וסופי תיבות מ' במספר כנגד ארבעים יום מר"ח אלול עד יום הכיפורים, כי באלו הארבעים יום התשובה מקובלת להיותי קרוב אל דודי בתשובה, ואז דודי קרוב לי לקבל תשובתי מאהבה. עד כאן תמצית דברי הכהן הגדול מאחיו – המשנה ברורה.

וכאן הבן שואל, מעבר לרמזים הנ"ל, מה המשמעות הפנימית של הנוטריקון, שהרי ברור שדורשי רשומות ורמזים של חז"ל, אינם משחקי מילים חיצוניים הדומים זה לזה, אם בראשי תיבות או בסופי תיבות או גימטריה סתם. אלא יש בהם עומק פנימי הקשור בין הפסוק לנושא הנלמד ממנו, ועל כן עלינו לדעת מה העומק במילים "אני לדודי ודודי לי"?

הנה מקורו של 'אלול' הוא בשפה הארמית. אנו מוצאים אותו בתרגום אונקלוס בפרשת שלח על הפסוק "ויתורו את הארץ", "ויאללון ית ארעא". הא לנו תרגומה של המילה אלול – לתור ולחפש, זמן של חיפוש.
והשאלה הנשאלת, לחפש את מה? בפשטותם של דברים לתור את מה שצריך לתקן, לפשפש במעשים, כמו המרגלים שנאמר בהם "ויתורו את הארץ", אנו נתור את הגוף הארצי שלנו, שפרו מעשיכם, עשו בדק בית, תרגלו אצל עצמכם.

ברם, שתי קושיות בדבר, האחד: למצוא את הדברים הצריכים תיקון, לא כל כך קשה כמו עבודת המרגלים שצריכים לתור ולחפש. בקלות יכולים אנו למצוא בצורה גלויה את הדברים הצריכים שיפור, הלוואי והיינו במצב שהיה עלינו להתעמק לחפש, לרגל את הצריך תיקון! הרי החסרונות זועקים עד השמים! ועוד יקשה: וכאשר כבר נמצא את הצריך תיקון, כמה קשה הדבר לתקן! ואם כן, פחד וחלחלה אחזתנו, אם זה התוכן העיקרי של חודש אלול, ורק זה, מה יהיה איתנו?!

"הנשמה לך והגוף פעלך", "הנשמה לך והגוף שלך". משפטים אלו הם חלק מה'טקסט' של הפיוט הראשון של ספר הסליחות, מילים שחוזרים עליהן מדי יום באמירת הסליחות, ועצם החזרה עליהן מדי יום, מראה, שזה אינו עוד פיוט, אלא בריח התיכון השייך למהות הפנימית של כל ימי הסליחות. וגם כאן השאלה נשאלת בשתים: א', לשם מה הכפילות, פעמיים 'הנשמה לך'. 'און די פערדע קשיא איז', ועוד קשה, מה פשר השוני בין הרישא לסיפא, מתחיל ב-הגוף פעלך, ומסיים ב-הגוף שלך?
שגם הגוף יזעק "הגוף פעלך"

התשובה וביאור הדברים, עבדים היינו לפרעה במצרים! עבדים היינו וגם נשארנו, עבדים לגוף החומרי שלנו, וכלשונו של הפייטן הקדמון רבי אלעזר הקליר בפיוט לשבועות, "קרוץ מחומר מה מועילו – חומד ומתאווה את שאינו שלו".

המילים האלו צועקות בקרבנו גם בכל ימות השנה. "הגוף פעלך", לא רואים ולא מרגישים שזה – שלך – בהיותנו עשיקי אנן ובחשוכא שרינן, שי"ן בסמ"ך מתחלפים, עשיקי כמו עסיקי, עסוקים אנו בהבלי עולם הזה מכוח ההכרח על המחיה ועל הכלכלה, וכתוצאה מכך בחשכות הגוף אנו שרויים, אמנם הנשמה לא נפגעת, נשמה שהיא חלק אלו'ה ממעל ומקור מחצבתה מתחת כסא הכבוד, היא מרגישה כל הזמן – הנשמה לך – שלך אני, כולה קודש. אולם היא זועקת וויי על המסך הנגרם ע"י הגוף, כי הגוף רק מכיר שהוא 'פעלך' של השי"ת, כיון שידיו ידי עשו, אף על פי שהקול – הנשמה – קול יעקב, נכון אתה יצרת, אבל אני קלקלתי!

אולם בחודש אלול, בימי הרחמים והסליחות, זה זמן מסוגל. הנשמה פורצת לתוך הגוף ומבטלת את המסכים המבדילים, כי היותו קרוב, כלשון הנביא "דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב", ואזי לא רק הנשמה לך, אלא גם הגוף שלך, גם הגוף זועק בהתחברותו אל הנשמה "הנשמה לך והגוף שלך". כלומר, "הנשמה לך והגוף פעלך" – זהו בכל ימות השנה, והכפילות והשינוי לשון בסיפא, מדברת על ימי הרחמים והסליחות.

והשתא דאתית להכי, מקבל המושג של "לתור את הארץ" משמעות עמוקה יותר הגורמת לנו עידוד וחיזוק, ולא רק פחד ורעדה. דהיינו, אומרים לנו, חפשו את הנשמה החבויה בכם, כי לבטח תמצאוה. וחיפוש זה שייך גם לגדול וגם לקטן, בין מי שכל השנה אצלו 'הגוף פעלך', ובין מי שכל השנה אצלו 'הגוף שלך'. זה זמן של יציאה ממצרים – ממיצרי הגוף. זה זמן שהנשמה מאירה וחודרת לכל יהודי. "ויתורו את הארץ" זה לא רק ציווי אלא גם נתינת כוח והודעת מצב, דהיינו כולכם, מראשיכם, שבטיכם, עד שואבי מימיכם, יש לכם את הכוח לחפש ולמצוא את הנשמה, עד כדי שגם אתם תגידו "הנשמה לך והגוף [גם] שלך".

"כל רשעי ארץ" – וגם אני בתוכם

מספרים על הרה"ק רבי משה מקוברין זצוק"ל, שבעת שהתפלל בראש השנה כחזן לפני העמוד, כשהגיע למילים – "להפנות אליך כל רשעי ארץ", זעק בקול "און איך אויך, און איך אויך" (גם אני, גם אני), ומרוב התלהבות, התעלפו כמה אנשים שעמדו סביבו, והיו צריכים להקיצם מעלפונם.

כמו כן מסופר, כי הרה"ק מקוברין בהיותו שליח ציבור, בהגיעו למילים "יראו מד' כל הארץ ממנו יגורו כל יושבי תבל", הסתובב כלפי הציבור ואמר בקול גדול: אתם המתפללים מהיכן אתם, לא מן הארץ? לא מן התבל? מדוע אינכם יראים את ד'? ונתמלאו כל הציבור בפחד ד' באופן מבהיל.

תמצית הדברים, אכן ראש השנה זהו זמן של מלכות, הכתרת המלך על כל העולם, אבל עיקר העיקרים, שהמלכות תחול עלינו, ומה בצע, בהמליכך את הקב"ה על כל יושבי תבל, ורק עליך לא?

ואם תשיבני, אכן מלאכה קשה היא להמליכו עלי, באים ואומרים לך, דע לך, זה זמן מסוגל בהיותו קרוב להמליך את הקב"ה גם על הגוף, שגם בו יישמע "הגוף שלך" ולא רק "פעלך"…!
ולפי הנ"ל יובנו כמה קטע תפילה בראש השנה, וכדלהלן.

הנה רגעי הרתת והזיע של כל יהודי באשר הוא, הם בעת שניגשים מול ארון הקודש באימה לקיים את מצוות תקיעת שופר, עת הזכרת אילו של יצחק, "ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור", ומה אנו אומרים ומתפללים לפני כן, איזה פרק תחנונים? לא "למנצח יענך", גם לא "אשא עיני", ואכן גם לא "ממעמקים קראתיך", אלא "למנצח לבני קרח מזמור", עשרת הפסוקים כנגד עשרת הדברות, ואלו בקשות מופיעות שם? 'כל העמים תקעו כף', 'ידבר עמים תחתנו', 'נדיבי עמים', שום תפילה ובקשה עלינו, על עצמנו?! נכון, מלכות מגלמת בתוכה מלכות כל העולמים, אולם קשה, וכי זה הזמן לשכוח מעצמנו? לדרוש ולבקש אך ורק על העמים, ומה איתנו?!

"ובכן תן פחדך על כל מעשיך, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם, ותמלוך אתה הוא ה' אלוקינו לבדך על כל מעשיך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו", אלו הן הבקשות המטרידות אותי, שגם כל מעשיך, היצורים, בעלי החיים ידעו שאתה פעלתם והמלוכה והפחד תהי' גם עליהם.

כביכול איתי – עם עצמי, הכל מסודר ומובן, וכעת אני שם את כל כובד משקלי בתפילת היום הגדול והקדוש הזה – עבור כל הבריאה, כי אני כבר מסודר. האומנם?!

ולפי הנ"ל הדברים מובנים בתוספת הסבר: היות וזה זמן של 'בהיותי קרוב' אל דודי, ודודי קרוב אלי, ואני מושפע אור עד שגם הגוף יכול להכיר שהוא אינו רק "פעלך" אלא גם "שלך", על כן מבקשים אנו על עצמנו וידע כל פעול (ואני-גופי בתוכם), כי אתה פעלתו, שאתחבר לידיעה הזו, עד כדי מצב שאוכל להרגיש בהבנה, שגם הגוף שלך, כלומר רוצה אני להרגיש בגופי את נשמתי, הפורצת לתוך גופי וזועקת, שלך אני.
וכמו כן בתפילה "ובכן תן פחדך על כל מעשיך", יחשוב המתפלל על עצמו. ומה היא "ויעשו כולם אגודה אחת"? אלא שהנשמה והגוף יעשו אגודה אחת ששניהם יוכלו לומר ביחד "הנשמה לך והגוף שלך".
הקרבן נפסל במום – היהודי להיפך!

כאשר אנו אומרים לפני תקיעת שופר, "כל העמים תקעו כף", אנו מתכוונים על עצמנו, האדם מפוזר, כשבעים אומות. האדם עולם קטן, עולם ומלואו, הרבה ממשלות יש בו, הרבה רצונות יש בו, הרבה עמים יש בו, וכמעט רמ"ח ממשלות כנגד רמ"ח איברים שהם רק בהרגשה של 'פעלך', כי לרצונות הגשמיים אין גבול, ומבקשים אנו "כל העמים תקעו כף" שכל האיברים שבקרבנו יתקעו כף אליך. שגם הגוף יאמר, "הגוף שלך", "ידבר עמים תחתינו". בקשתינו אל קודשא בריך הוא אחת היא, שהנשמה שהיא מלכותך, נשמה שנחצבה מתחת כסא הכבוד, היא תשלוט עלינו, וכל העמים, כל האיברים יהיו תחתינו, תחת שליטתה והתחברותה של הנשמה, שגם האיברים שבקרבנו יאמרו 'הגוף שלך!' אכן, כזעקתו של הרבי מקוברין, 'וכי אנחנו לא יושבי תבל?!'

וכפי שהיטיב להגדיר בלשונו המליצית בעל המוסר הגדול רבי ישראל סלנטר זצוק"ל, 'אינני דואג לכלל ישראל, אני דואג לר' ישראל!' וכוונתו, כי כל אחד שידאג לעצמו ויפשפש במעשיו להיטיב אותם, ונמצא כלל ישראל שלם במעשיו.

וכבר אמר בקודשו האדמו"ר הרבי מלעלוב זצוק"ל שהובאו בספר "דברות קודש", על מנהג האשכנזים לומר סליחות ד' ימים קודם ראש השנה, ונימוקו עמו. כמו בהקרבת קרבנות ע"ג המזבח, אשר ארבעה ימים קודם הקרבתם, טעונים בדיקה וביקור אם יש בהם מום, כן אנחנו, ארבעה ימים קודם ראש השנה, עלינו לבקר עצמנו למצוא המומים שבקרבנו. אומר הרבי, כי עלינו לדעת שיש הבדל בין בדיקת קרבנות לבדיקת נגעי האדם, שבקרבן אם נמצא בו מום, הרי הוא נפסל מלהקריבו לפני המזבח, מה שאין כן אנו, עלינו לפשפש במעשינו ואף אם נמצא מומים חלילה, לא נפסלנו מלהתקרב לקודשא ברון הוא.

אכן לפי הנ"ל מובנים הדברים, כי עצם ההכרה והידיעה שיש בי מום, היא גופא קבלת מלכות. מכיר אני שאני לא כדבעי, ובהכרה זו אני מבקש ממך, תן לי להרגיש בימים קדושים אלו שגם הנשמה וגם הגוף שלך הם.

מי יתן, ונשכיל לתור ולחפש וגם למצוא את המומים, ונאמר לאבינו בשמים עם כל זאת, בנך אני, וגם הגוף שלך, ולכבודך וכדי להתקרב אליך עוד, נתור ונחפש ונמצא את הנשמה שלנו החבויה בנו, שתתחבר לגוף ושניהם יחד יאמרו: "המלך"!

(חלק מן הדברים מובאים בשיחותיו
של הגאון רבי זושא הורוביץ שליט"א – רב קהילות החסידים אלעד)