מסכת קידושין חותמת את סדר נשים. וכתב הרמב"ם: ויש לשאול בכאן מפני מה סידר קדושין באחרונה, והיה הנכון להקדימה ולהיות סידורה קודם כתובות… ועל כל פנים קודם גיטין?

ותירץ הרמב"ם: סידורן נעשה כך מפני שהיה רצונו לילך על דרך הכתוב שהקדים גרושין קודם נשואין, והוא מה שאמר הקב"ה "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר". [ה"יציאה" (גרושין) קודמת ל"הויה" (קדושין)].

ואולי בדרך דרוש אפשר לומר, שהרי שלמה המלך במשלי המשיל את המינות והאפיקורסות לאשה רעה, ואת התורה הקדושה ל"אשת חיל" ואם כן, על דרך מאמר הכתוב "סור מרע ועשה טוב" – קודם כל יש לגרש את הרע, ואח"כ מתקדשים בעשיית הטוב.

בפרק ראשון בארה המשנה את הדרכים בהם נקנית אשה לבעלה, ואגב זה נתבארו דרכי הקנינים בדברים אחרים: בעבד עברי ועבד כנעני, בבהמות, בקרקעות ובמטלטלין.

ואגב שדברה המשנה ממצות נשואין, שהיא אחת מהמצוות המוטלות על האב, להשיא את בניו ובנותיו, ואינה מוטלת על האם, הביא התנא כללים במצוות: איזה מצוות נוהגות באנשים ובנשים ואיזה באנשים ולא בנשים, ועוד מעניני המצוות בכללות.

בפרק שני ושלישי נתבארו דיני קדושין: שליחות בקדושין, תנאי, מקח טעות, קדושי שתי אחיות, במה אפשר לקדש ובמה אי אפשר: כגון בקדשים, במעשר שני, באיסורי הנאה, בתרומה ועוד.

עוד נתבארו בפרק שלישי דיני נאמנות האב על קדושי וגירושי בתו, ונאמנות האיש והאשה על עצמם ועל זולתם לומר שנתקדשו. ובסוף הפרק מתחילים עם ענין היוחסין: אחרי מי מתייחס הבנים, אחרי אביו או אחרי אמו, ומה דין הנולדים מאיסורי חיתון.

הפרק רביעי, פרק "עשרה יוחסין", עוסק בעניני יוחסין, ומיהם המותרים להתחתן זה עם זה, והאסורים לבוא בקהל ישראל. וכן הנשים שאסור לכהנים לישא אותן.

ובסוף הפרק דיני ייחוד. וכיון שהזכיר התנא שלא ילמד אדם את בנו אומנות בין הנשים, שמלאכת אומנותו נעשית לנשים והנשים צריכות לו, שיש בזה באופנים מסויימים חשש שיתייחד עם הנשים, סיימה המשנה בענין האומנות שרצוי ללמד את בנו, כחובת האב ללמד את בנו אומנות שיתפרנס בה, וגם כאלו שאין ללמדו כי יש בהם חששות גזל.

ועם כל זה צריך לדעת שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות אלא הכל בידי שמים וכפי זכויותיו. ואחרי הכל אומר רבי נהוראי: מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.