תפריט
בקרבנו לקראת חג מתן תורתנו העומד אחר כתלנו, ליקטנו אמרות שפר, סיפורי קודש, דברי מוסר וחידודין ממשפיעים ובעלי מוסר שנשאו דבריהם לפני ישראל קדושים בענין מתיקות ועריבות לימוד התורה, בעיתות ובזמנים שונים
המשפיע פה מפיק מרגליות הגה"ח רבי אהרן טויסיג שליט"א ר"מ בישיבת אלכסנדר ב"ב: סיפור נורא מצאתי כתוב בספר תולדותיו של רבי עקיבא אייגר זצוק"ל. היה זה כאשר מצאו ספר תורה מושלך ברחוב העיר ללא כל דורש, במקום אשר לא דרו שם יהודים, ובאו בשאלה אל רבי עקיבא אייגר, כיון שאין ידוע אם ספר תורה זה כשר הוא ונכתב ע"י יהודי כשר, או שמא זה ספר תורה שכתבו מין וכדברי חז"ל במסכת גטין שספר תורה שכתבו מין יש לגנזו. וענה להם רבי עקיבא, כי יבדקו את שני העמודים האחרונים בספר התורה, והיה אם אין כתב האותיות נאה ומסודר כמו שאר העמודים סימן הוא כי ספר תורה זה נכתב ע"י יהודי כשר. וזאת מנין, אלא כיון שיש מנהג ישראל, אשר יהודים יראים ושלמים חפצים בכל מאודם לקיים מצות "ואתם כתבו לכם' רק שאין ידם משגת לכתוב ספר שלם, על כן באים הם לסיום כתיבת ספר התורה, ורוכשים לעצמם אות אחת או תיבה אחת מהפרשה האחרונה וכותבים הם את האות או את התיבה בכדי שיהא להם חלק מסוים בספר התורה. ולכן, אם שני עמודים אחרונים עומדים וכתובים ביופיים כשאר העמודים, סימן הוא שנכתב ע"י מין ולא שש לקיים מנהג ישראל לזכות את הרבים בכתיבת הספר, אך אם שונים הם שני העמודים האחרונים, ואינם כתיבתם יפה כשאר עמודי הספר, הרי זה סימן מובהק כי נכתב ע"י יהודי כשר ויר"ש.
על מעשה זה אמרו גדולי ישראל כי זהו הכוונה בתיבות "מנהג ישראל תורה הוא" – כי מנהג ישראל, אם מקיימים מנהג זה שכותבים המון העם תיבות ואותיות בסוף התורה, דבר זה עצמו מעיד כי "תורה הוא", שספר תורה זה כשר הוא ונכתב ע"י יהודי כשר וישר.
טייערע יודן!, מי שהיה אי פעם בהכנסת ספר התורה, רואה דבר פלא שאין כדוגמתו, כי כל יהודי הנמצא שם – אף אלו שאין להם שייכות גדולה לתורה אי משום שהם עסוקים ראשם ורובם על המחיה ועל הכלכלה אי משום כל סיבה אחרת, כולם שמחים ורוקדים עם התורה. וכן בחג השבועות וביותר בחג שמחת תורה ניתן לראות במוחש כי כלל המתפללים, אף הפשוטים שבעם מפזזים ומכרכרים סביב התורה, שמחים בשמחתה ומזמרים לכבודה, אנשים נשים וטף באים לשמוח בשמחת התורה. ולכאורה בתהלוכת הכנסת ספר תורה הרי יש בה מקצת מן הביזיון להוציא את ספר התורה לרחוב העיר, דקיימא לן במסכת תענית כי רק בבצורת או צרה אחרת או אז מוציאים ספר תורה לרחובה של עיר, וכאן רואים אנו בכל הכנסת ספר תורה מפזזים ומכרכרים עם התורה בחוצות קריה.
בעל ה'ערוגות הבושם' כותב בפרשת כי תבא, כי מצוה אחת יש בתורה שאפשר לקיימה "רק" בהיעדר כוונה, דאף כי בכל מצוה יש ענין של הכנה ואומרים לשם יחוד ומבקשים מאת הבורא שנזכה לקיים את המצוה בשלימות ובשיא הידורה, אך מצוה אחת יש לנו שאם נעשה אותה בכוונה תחילה או אז "לא יוצאים ידי חובת המצוה", ומצוה זו היא מצות "שכחה" מלקט שכחה ופאה. כי אם ישאיר את התבואה בכוונה בשדה, הרי לא יצא ידי חובת המצוה. וממשיך הערוגות הבושם, כי הבורא ב"ה יודע כי אך בשר ודם אנחנו, והרי כל אחד חפץ בכל מאודו לקיים מצוותיו בכוונה יתירה ובהתלהבות דקדושה, אך אנו רק בשר ודם וכל אדם במשך ימי חייו יש לו הרבה מצוות אשר לא השכיל ולא זכה לקיימם בכוונה ובלהב קודש כראוי, שמא מצוות אלו לא יהא להם קיום ולא יעמדו לו? לכן תיקן השי"ת מצוה אחת שאותה יש לקיים בלא כוונה דייקא, ומצוה זו שעושים אותה בלא כוונה היא מתקנת את כל שאר המצוות שנעשו שלא בכוונה. עד כאן דבריו הק' של בעל הערוגות הבושם.
ואולי אפשר לפרש שהמצוה האחרונה בתורה היא "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת… שימה בפיהם", ומדוע צריך להיות הכנסת ספר תורה בכזה "ברען", אלא כי בכך ישראל קדושים מוסרים מודעה כלפי השי"ת ואומרים לו, הייליגער באשעפער, הרי חפצים אנו לקיים את כל מצוותיך בשמחה, אך ליבנו לב בשר ועדיין השטן מרקד בינינו ומפריע לנו בקיום מצוותיך כראוי, על כן באה המצוה האחרונה בתורה של הכנסת ספר תורה, שאז מגיעים יהודים לשמוח בשמחת התורה כאומרים, רבוש"ע, אף אם לא אני כתבתי את הספר אלא יהודי אחר כתבה ומכניסה אל היכל בית המדרש הרי אני שמח בכל מאודי, רוקד ומפזז לפני התורה, ואינני מתבייש אף לרקוד ולכרכר סביבה ברחוב העיר, ובזה מתקנים את כל המצוות הנעשות שלא בכוונה.
נצטט כאן מדברי הטור בהלכות פסח, "יסדר לפניו כלים נאים לפי כוחו". המדובר בשולחן ליל הסדר שיסדר השולחן בכלים נאים. וידוע דאצל חסידים היו שהניחו כלי כסף לכל אורך השולחן, והמהרי"ל כתב שיש להניח על השולחן אף כלים של גויים.
ובספר 'משכיל לדל' להרה"ק רבי הלל מקולמיא זיע"א כותב שהוא לא היה מניח כלים נאים על שולחן ליל הסדר אלא היה מניח את המסכתות שלמד ונימוקו עמו, כי בטור נפסק שיניח על שולחנו כלים נאים 'לפי כוחו', ואי אפשר לומר שלפי כוחו הכוונה לכסף, היינו לפי כמה מעות שיש לו, כי הרי כסף בא מאת השי"ת שהוא הזן ומפרנס ואין זה כוחו של אדם. אלא כמה שלמד במשך כל השנה זהו לפי כוחו.
על כן, כאשר אומרים בחג השבועות בפיוט ה'אקדמות' "קביעון כן תהוון בהנהו חבורתא" יש הרבה שמוציאים מפיהם אנחה כלשהי לאמור, שהלוואי ויזכו שיהיו בחבורתא זו. רבותיי! אין זה ברכה, אלא קביעון כן תהוון בהנהו חבורתא הרי זה בחירה, האדם יכול לבחור בדבר זה, או אז ירווח לו וימצא נחת.
ולמעשה כאשר נשאל האדם מדוע לא סיים את המסכת בלימוד ה'דף היומי', או 'המשנה וההלכה היומית' יחד עם כל בית ישראל, הרי יהיו לו תירוצים מתירוצים שונים על כך. והיה האדמו"ר רבי יענק'לה מפשעווארסק זצוק"ל אומר על פי מאמרם של הארי הק' והשל"ה הק' 'יש שישים ריבוא אותיות לתורה'. דידוע שיש כל מיני נשמות שנעבעך חיים בטעות, תינוקות שנשבו. ומקובל שנשמות אלו חיים מטעויות של ספרי הקודש, שהרי כל אות שבתורה יש לה נשמה משלה, ויש אותיות שנכתבו בטעות ונשמות אלו שואבים את חיותם מאותיות אלו.
ונאמר עוד יותר. בספר 'חמדת בנימין' כותב, שישנם אנשים המתרצים את מעשיהם הלא טובים בכל מיני תירוצים שונים, ומקובלנו, כי כמו שבתורה שבכתב יש לכל יהודי שורש נשמה מאות אחת בתורה, כמו כן בתורה שבעל פה הרי לכל יהודי יש שורש נשמה משורה אחרת בחז"ל בגמרא. ולמאי נפק"מ, כי אם נראה אדם אשר הוא מלא בקושיות וכועס ומתרעם על כל דבר, מסתמא שורש נשמתו של אדם זה הוא מתיבת "תיקו", תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות, ואין לנו יכולת לסייע לאדם זה, ורק כשיבוא משיח צדקנו יבוא הלה אל המנוחה ואל הנחלה, והשיב לב אבות על בנים.
ועל זה הדרך שמעתי מבעל דרשן חשוב אשר פירש בדרך צחות, שאם נפגוש יהודי הפועל ומסייע להקים חבורות של לומדי תורה או שיעורי תורה וכדו', הרי ברור ששורש נשמתו של אדם זה הוא מתיבות "תניא דמסייע ליה" או "לימא מסייע ליה". ואם נפגוש אדם המתמסר למסור שיעורים לציבור חברים מקשיבים, לא ספק הוא ששורש נשמתו של מגיד השיעור הוא מתיבות "תא שמע". וכאשר רואים יהודים חרדים המבקשים לנצל כל רגע ללימוד התורה יומם ולילה, ועל כן מקשיבים הם לשיעורים מוקלטים הנמסרים בטלפון וכדו', הרי שורש נשמתם הוא מתיבות "קא משמע לן".
ברם, ישנם יהודים ששורש נשמתם הוא מתיבות "הוה אמינא", שכל כמה שמדברים עמם ומנסים לשכנעם שיצטרפו לשורות הלומדים, אך אין אל מי לדבר, הרי ששורש נשמתם הוא מ"הוה אמינא" וכדו'. ויש אנשים ששואלים אותם מדוע אינם לומדים תמידים כסדרם, וכלל אינם טורחים להשיב או שאין להם מה להשיב, אנשים אלו שורש נשמתם מתיבות "חסורי מחסרא והכי קתני"… ואילו אותם שנשאלים מדוע אינם לומדים תורה והם בתגובה מאשימים את כל המי ומי בכשלונם – שורש נשמתם הוא "איכא דאמרי". כל אחד יש לו שורש נשמה…
להאדמו"ר הרש"ב היה חסיד בשם ר' איצ'ה מתמיד, הוא היה אומר שלעולם לא נראה אדם עשיר שרוכש כרטיס לוטו, תמיד נראה רק את העניים או האנשים הפשוטים הרוכשים כרטיסי מזל אלו. ומדוע באמת לא נראה אדם אמיד רוכש לעצמו כרטיס לוטו. אלא הסיבה היא, כי האדם הפשוט איננו מאמין שמ'דולר' אחד יכול הוא להפוך לעשיר, אלא מטבע אחד של דולר הרי הוא דולר אחד, ולכן, איננו מחשיב כלל את הדולר הבודד הזה ומרשה לעצמו לבזבז אותו על רכישת כרטיס לוטו. משא"כ האדם העשיר יודע להחשיב ערכם של כסף. יודע הוא שמדולר אחד יכול הוא להרויח שני דולרים, ומשנים ירויח ארבעה דולרים, ומארבעה – שמונה ומשמונה כבר ירוויח מאה דולר. נמצא שכאשר הוא רואה כרטיס לוטו שעלותו דולר אחד, הרי בשבילו כרטיס זה עלותו הוא חמש מאות, ואיננו חפץ לבזבז חמש מאות דולר עבור כרטיס לוטו שאולי כלל לא יזכה בו.
והנמשל מובן. כאשר האדם יושב ולומד ולפתע מקבל שיחת טלפון הקשורה לענייניו החשובים, וחייב הוא, ממש עכשיו, לקום מתלמודו ולסדר את העניינים, והכל צץ בדיוק כאשר הוא מתיישב ללמוד, אין זה אלא משום שאיננו מחשיב את לימוד התורה כדבר חשוב מאוד, אלא כ'דולר בודד' ומוכן הוא לבזבזו עבור כרטיס שכל מהותו הוא ספק גדול. משא"כ זה הלומד בהתמדה הרי הוא מחשיב את לימוד התורה לערך גדול, ושום דבר לא ישווה לו.
וידועים דברי הרמב"ם "אין מחשבת של עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה". ובאמרי נועם שם מסביר, שאם בזמנים קודמים היה היצר הרע פועל רק זמן מועט ביום בקרב האנשים, הרי שהיה די בלימוד התורה כמה שעות בבוקר וכמה שעות בלילה וכך היו דוחים את יצרם. אבל בזמנינו שהיצר הגביר כוחו ופועל ועובד במשך כל שעות היום הרי שאין כל ברירה אלא להגביר פעלים בתורה. ואם פעם בשנים קדמוניות היו אנשים עובדים למחייתם מעט שעות ביום, ואילו כהיום אין ברירה והיוקר מאמיר ולכן עובדים אנו למחייתנו הרבה שעות בכל יום, אך היצר איננו שוקט על שמריו, וגם הוא מגביר פעלים לתפוס ברשתו את כל אלו שליבם פנוי מן החכמה.
ומשום הכי אמרו חז"ל 'חש בראשו יעסוק בתורה'. והקשו המפרשים בתרי קושיות. האחת, הרי אם חש בראשו הרי אינו יכול ללמוד מרוב מיחושו. והקושיא השניה, הרי אסור להתרפאות בדברי תורה. ובתשובות 'האלף לך שלמה' להרה"ק רבי שלמה קלוגער (או"ח סי' שנ"ח) כותב, כי הגמ' במנחות אומרת כי האדם הלומד תורה כאילו הקריב קרבן, ומסביר, כי האדם שיש לו צער ומיחוש בראשו, אין זה סתם, אלא מן הסתם יש לו חטא מסוים ובשביל חטא זה קיבל ייסורים. כאשר האדם בא ולומד דף גמרא, אין הכוונה שעם דף גמ' זה ריפא את מחלתו, אלא בלימוד דף גמ' הקריב קרבן חטאת, ומשכך אין לו כבר חטא, ולכן אין צריך כבר לייסורים. ולכן חש בראשו יעסוק בתורה, והתורה כקרבן יסיר ממנו את החטא.
וגם בגשמיות כל הענין שונה בעת אשר הוא מגביר פעלים בתורה. איתא בספר 'כתר ראש', שכאשר אדם יש לו ספק לפני סגירת שידוך לבניו, או טרם סגירת עיסקא ואין לו למי לגשת לשאול בדבר. אומר הגר"א, שיישב וילמד בעיון שעה אחת גמרא רש"י ותוס', ומיד אח"כ הדבר הראשון שעולה לו בראשו אחר שסגר הגמ', זוהי העצה היעוצה לו באופן ברור ונהיר. וכל כך למה, משום שטרם לימוד התורה יש לו ספקות הרבה בראשו וכל כולו טרוד בדברים שונים ומשונים, ונגיעות שונות וראשו מבולבל, אך בעת אשר יושב ולומד תורה ראשו מתבהר והולך ומיד אח"כ יוכל להגיע לעצה הנכונה.
ונסיים שוב מדבריו של המשפיע הגה"ח רבי אהרן טויסיג שליט"א: מסופר, כי בעל ה'דמשק אליעזר' מויז'ניץ זיע"א (היה בנו של הרה"ק בעל 'אהבת ישראל' זיע"א) היה מחזק לבבות נשברים ומעודד את רוחם של אלו אשר שבו מה'שואה' האיומה ללא כל קרוב וגואל והתהלכו שבורים ומדוכדכים, והיה מעודדם "תן לי את הנפש והרכוש קח לך, כשהיה מבקש מהם שישלחו אליו את ילדיהם והוא ילמדם תורה על אף הדחקות הנוראה ששררה באותם ימים.
היה שם בישיבתו, כמה מן הבחורים שהיו מצויינים וחיש מהר קלטו את הנלמד, וחלקם הגדול היו בינוניים ומטה, שסבלו מרורים בשנות המלחמה, אשר היה צריך ללמדם שוב את כל מה ששנו בילדותם, אך הדמשק אליעזר בליבו הרחום היה יושב ושונה כנגד כל אחד ואחד מהם לפום דרגה דיליה, כי היה איכפת לו שלא תהא אפילו נשמה אחת שלא תהיה מחוברת אל צור מחצבתה. והיה הדמשק אליעזר אומר להם תדיר על מה דאמרו חז"ל (מכות כ"ב) "כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה". והמשיך הדמשק אליעזר במתק לשונו והסביר את הדברים, הנה כאשר ראובן פוגש את שמעון ואומר לו, השמעת ידידי ר' שמעון, חברנו לוי עלה לגדולה ובא לשמש כראש ישיבה בישיבה פלונית. עונה לו שמעון בתמהון רב, וכי לוי זה חברנו מילדות, אשר כלל לא אבה להתמיד בלימודו יהפוך כעת את עורו ויתמנה לראש ישיבה? אתמהה. עונה לו ראובן מיניה וביה, אכן כן, אז בשנות בחרותו בישיבה לא אבה ללמוד כראוי אך כעת הטיב מעשיו ויושב ולומד כבר כמה שנים טובות. על כך אומר הדמשק אליעזר, שוטים שבעולם. אם רק היו חושבים ממה עשוי ספר התורה, הרי הרי הוא כתוב על עור של בהמה, היה זה חתיכת בהמה ותו לא. אלא כאשר הסופר כותב את הספר, הרי הוא מכוון "לשם קדושת ספר תורה", וכשמגיע לשמות הקדושים הולך הוא לטבול בכוונה יתירה וכו' ולכן יש לו לספר התורה קדושה גדולה כזאת. וזהו הפירוש באמרם ז"ל, "כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה, את קדושת ספר התורה הם מבינים אשר מקודם היה חתיכת בהמה ועכשיו נתעלה והתקדש בקדושה יתירה, אך 'ולא קיימי מקמי גברא רבה', זה אשר יהודי יכול לשפר מעשיו ולהיטיב לבבו הערל ולהעלותו לקדושה, לזה איננו מאמין?
ומספרים תלמידיו הרבים, כי כך היה רבם הדמשק אליעזר פונה אל ליבות תלמידיו החלשים אשר כה נלחמו בעור שיניהם למען יבינו מעט מזעיר מלימודם, והיה מנחמם במתק שפתיו, "בני יקירי, הרי אתה "חתיכת ספר תורה'לה", ובל תיפול ברוחך אם במשך שבוע לא תצליח להתעלות ולהתקדם בתורה, כי הרי אמרו חז"ל כי כל איש מישראל הוא כמו ספר תורה ולכן בעת יציאת נשמתו צריך לקרוע עליו קריעה כי הוא כמו "ספר תורה שנשרף". ולכן בני יקירי הרי אתה ספר תורה, ואם ספר תורה אשר אך זה עתה היה רק עור של בהמה ולפתע עלה ונתעלה והפך ל"ספר תורה" אתה צדיק'ל שלי לא כ"ש שתוכל להעפיל ולהתעלות במדרגות התורה".
ואולי זאת הסיבה לריקודים הנעלים ולשמחה הגדולה של יהודים קדושים בשמחת התורה בכל עת מצוא, כי כל אחד לעצמו מעלה בליבו, הנה ספר תורה קדוש זה, אשר זה עתה היה אך עור של בהמה ועתה עלה לגדולה, אנו לא כ"ש, רבוש"ע הרי יש תקוה לאחריתי, ויכולים אנו לשנות מצבנו ולהתעלות בתורה וירא"ש, ולהפוך לספר תורה.
מי יתן, ונזכה כולנו, ללמוד וללמד, לשמור לעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה.
