תפריט
כאילו הקרבנו…"
אנו קוראים לומדים בשבועות אלו את סדר 'קדשים', בו מבוארים ומפורטים סדרי עבודות הקרבנות, שהוקרבו במשכן ולאחר מכן בבית המקדש. אנו רואים בעיני רוחנו את העשיה הקבועה בבית המקדש, ומתרגשים לנוכח המראה כיצד יהודים עולים לירושלים וקורבנם בידיהם, ובעת העלאתו על גבי המזבח – חשים את התרוממות הרוח והנפש המתפשטת בהם, קונה שביתה בליבם…
כמעט שאנו שומעים את צלילי שירת הלויים, ומביטים בערגה בעבודת הכהנים הזריזים בעבודתם, לבושים בגדים ייחודיים ואציליים ומעיניהם נשקפות קדושה ורוממות. לפעמים מדמיינים את עלותנו לבית המקדש, חשים כנכנסים למקום ייחודי, בו נוכל להתחבר ולהתקשר עם בורא עולם, באמצעות הקרבת הקרבן אותו נביא לרצון לפניו.
ומאז שחרב ביהמ"ק חסרנו כל אלה – – –
כבר קרוב לאלפיים שנה, שקרבן התמיד אינו קרב. אין שלמים ואין עולה, אין לנו את קרבן החטאת, אין לנו איך לכפר. במה נוכל להתעודד, כיצד נוכל לקבל כוחות חדשים, להתחיל יום חדש?
ניתנה לנו מתנה יקרה, דרך ייחודית לימים בהם אנו לא רואים בחוש את עבודת הכהנים בבית המקדש. זהו כלי מיוחד לימינו, הפועל כמו הקרבת הקרבנות, מביא את התוצאה המבוקשת, נוסך עידוד וכוחות, ומאפשר לנו להתחיל בחיות מחודשת:
כאשר יהודי אומר את פסוקי התורה המפרטים ומבארים את עבודת הקרבנות, כשיהודי קורא ולומד את פרשיות התורה העוסקות בקרבנות, כשהוא משנן את דברי התנאים והאמוראים הלומדים תילי תילים של הלכות מכל אות ותיבה בתורת הקרבנות, הוא זוכה להתנקות ולהזדכך, לטהר את עצמו ולכבס את פגמיו, ולקבל כוחות חדשים ותחושה של התחדשות מחודשת, כביכול הוא מוחק את העבר ופותח דף חדש ונקי, טהור וזך!
לפיכך, תקנו לומר את פרשת התמיד מיד עם שחר, עם תחילת התפילה. אנו פותחים את היום באמירת הפסוקים המטהרים ומכבסים את נפשנו, נותנים לנו טעימה מאותה תחושה עילאית, כמו לחזות בכהן בעבודת קדשו בבית המקדש. כך נפתח את היום בהרגשה חדשה, נקיה וטהורה, מלאה באנרגיות חדשות ופוריות!
וכך מגלה רשב"י בזוהר הקדוש בפרשת וירא, וזה תרגום לשונו: 'כל המזכיר בפיו ענין קרבנות והקרבה, ברית כרותה היא, שאלו המלאכים המזכירים עוונותיו להרע, אינם יכולים לעשות לו רק טוב!'
דרשה באמצע התפילה…
היה זה בחול המועד סוכות, שנת תרצ"א. אל ביתו של ה'חפץ חיים' זצ"ל בראדין, נקבצו מספר מועט של אנשים, שבאו לקבל פני רבם ברגל. אחד מהם, היה הרב ברויער, שבמאמץ לא קל הצליח להגיע לראדין באחד מלילות חול המועד, והמתין בציפיה דרוכה לשעת בוקר, מתי יזכה לראות את פני הכהן הגדול מאחיו, רבן של כל בני הגולה, נכנס לתפילת שחרית בבית המדרש הקטן שבסלון ביתו, ואולי אף יזכה להתברך מפיו אחרי התפילה…
כחמישה עשר איש התכנסו בבית המדרש המאולתר שבסלון הבית, ובשעה היעודה החלו בתפילה כסדר, כשה'חפץ חיים' עדיין לא בא בקהלם. רק כשעמדו בעיצומה של אמירת הקרבנות החל רחש בקהל, ולפתע נפתחה הדלת, ובפתח עמד גדול הדור ורבן של ישראל, ה'חפץ חיים' זצ"ל…
דמותו המופלאה נראתה בחלל הדלת, עטוף בטלית ומעוטר בתפילין כמנהג בני חו"ל בחולו של מועד, ומראהו כמלאך אלוקים. בכניסתו לבית הכנסת, להפתעת הכל לא עשה את דרכו למקומו בכותל המזרח, אלא פנה לכיוון מרכז החדר, אל הבימה עליה יקראו את קריאת התורה…
עתה, היו הנוכחים מופתעים. מדוע לא פונה ה'חפץ חיים' למקומו? מדוע הוא מתעכב והולך לעבר מרכז החדר?
תמיהתם גברה בלי גבול, כשה'חפץ חיים' לא הסתפק בכך, אלא היסה את הקהל כרוצה לומר דבר מה. עתה היו כולם במתח רב – איזו דרשה מבקש רבן של ישראל לומר דווקא עכשיו?
'מורי ורבותי!', פתח ה'חפץ חיים' ואמר כאילו הוא מדבר בפני קהל רב, 'היות שנכנסתי עכשיו, אני מבקש שלא תחשדו אותי שדילגתי על אמירת הקרבנות. כבר השכמתי בשעת בוקר מוקדמת ואמרתי את פרשת הקרבנות, ולפיכך אצטרף לתפילתכם רק בעוד מספר דקות!'
ה'חפץ חיים' סיים את דבריו, ופנה למקומו בכותל המזרח. וכל העם שמעו וייראו…
הסיפור, המובא בספר 'שיח אליעזר', מתאר עדות אישית ממפגש מרגש עם רבן של ישראל. לנו, נותרים הדברים מאירים באור בוהק:
ה'חפץ חיים', גדול הדור הבלתי מעורער, קשיש מופלג בן תשעים ואחת, מחבר הספרים 'משנה ברורה', 'חפץ חיים', 'שמירת הלשון' ועוד – ספרים שהתקבלו בכל תפוצות ישראל והכתירו אותו כפוסק ההלכה הגדול בדור האחרון – ועדיין הוא נזקק 'לתרץ את עצמו', למנוע מאחרים – גם אם זה קהל מצומצם שרובם בני משפחתו – מלחשוד בו שאיננו אומר קרבנות!
העיד ה'חפץ חיים' זצ"ל: 'אם יהודי אחד ולו יהודי אחד!, התחזק באמירת הקרבנות – יהא זה שכרי מכל עמלי וטרחתי לכתוב את ספריי. הכל היה שווה וכדאי אם בזכות כך התחזק יהודי אחד, באמירת סדר הקרבנות!'
(הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א)
חיוג הפוך…
אל כ"ק האדמו"ר מבאיאן שליט"א נכנס בחור צעיר, והחל משיח את אשר על לבו. לאחר שיחה קצרה, שאלו הרבי: 'האם אתה אומר את פרשת הקרבנות מדי בוקר?'
'כן', השיב הנער, 'אלא שלא תמיד אני מספיק לאומרם לפני התפילה, לא פעם אני מתפלל תחילה ורק אחר כך, בשעת פנאי, אני משלים את אמירת הקרבנות…'
חייך הרבי ושאל, כביכול שלא מן הענין: 'מה הטלפון בביתך?'
מופתע מעצם השאלה, השיב הבחור בפשטות: '682541'.
ניגש הרבי למכשיר הטלפון וחייג. 'המספר אליו הגעתם איננו מחובר' – אומר לו הרבי, 'האם אתה בטוח שזה המספר הנכון?'
'כן, אני בטוח,' השיב הבחור, '682541'. חזר הרבי וחייג, אך שוב קיבל צליל צורמני מעבר לשפופרת. 'אינני מבין,' אמר הרבי בחיוך, 'הן אני מחייג את המספר שאמרת, מדוע אינני מגיע ליעד?'
שוב חייג הרבי, תוך הוא אומר את הספרות בקול בזו אחר זו: '145286', ושוב נשמע צליל צורמני, והרבי הביט בתמיהה בבחור העומד מולו. אך הנער הבין עתה את התקלה, ואמר בפשטות:
'סליחה,' השיב הנער, 'אך הרבי חייג את המספר הפוך, מהסוף להתחלה. ככה זה לא עובד…'
השיב לו הרבי בחיוך: 'אה, דברי טעם אתה אומר, זה לא עובד הפוך, יש לחייג את המספרים בסדרם הנכון כדי להגיע ליעד המבוקש… ואת התפילה כן אפשר להתפלל מהסוף להתחלה? גם התפילה – כדי שהיא תפעל את פעולתה כראוי – יש להתפלל בסדר הנכון, קרבנות ואחר כך התפילה…'
את הסיפור שמעתי מהמשפיע הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א, המכיר את הסיפור ממקור ראשון. המסר ממנו בוקע ועולה: לתפילה יש מבנה, חז"ל קבעו לה צורה. חשוב לומר קרבנות, חשוב להקפיד לאומרם בסדר הנכון. תחילה אומרים קרבנות וממשיכים בסדר התפילה, כדי שיתקבלו תפילותינו ברחמים וברצון!
מה היה הנביא מורה לנו ללמוד לעת כזאת?
סיבה נפלאה שע"י לימוד קדשים למעשה אנחנו מקרבים את בנין המקדש, אומר הח"ח, שהיות ואנו אומרים להקב"ה "כי מחכים אנחנו לך", הרי צריכים אנו להתכונן היטב לביאתו, וכי אם המשיח יבוא עכשיו נהיה מוכנים לעבוד בביהמ"ק? הרי יקח כמה שנים להכין את עצמנו. ואמר על כך משל נורא: אם יזמינו מישהו חשוב לסעודה בשעה מסוימת וכאשר יבוא יראה שעדיין לא הכינו כלום לכבודו, ורק כשהוא מגיע מתחילים לנקות ולבשל וכדו' הרי יכעס על זה מאוד. וא"כ כשאנו אומרים להקב"ה שאנו מחכים לו חייבת להיות הכוונה שאנו מוכנים כבר ואם יבוא המשיח כעת נוכל מיד להתחיל בעבודת המקדש, ולא נצטרך להמתין כמה שנים עד שנלמד את הכל! והוסיף עוד הח"ח שודאי אם היה לנו כעת נביא היה אומר לנו בשם ה' ללמוד קדשים!
בבנין שלעתיד לבוא יהיה רשום על כל אחד מה היה החלק שלו בבנין בית המקדש
נאמר בגמ' "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה", שואל הריטב"א בתענית, וכי מי שלא מתאבל לא יקום בתחיית המתים? ומבאר הריטב"א שתהיה תחיית המתים מיוחדת למי שהתאבל ודאג לבנין בית המקדש! הזכרנו קודם את הפסוקים ביחזקאל שהנביא מצווה בשם ה' ללמוד את צורת ביהמ"ק השלישי "ועשו אותם", ואומר המדרש שעל ידי הלימוד נחשב כבניית המקדש. אולם הרד"ק שם מבאר כפשוטו שמי שילמד את צורת הבנין הוא גם יעשה ויבנה בפועל, וכתב על כך הרד"ק שכל הדואגים ללימוד בנין בית המקדש יקומו לתחיית המתים והם יבנו, וכתב שמכאן ראיה לתחיית המתים מהתורה! כדאי לזרז כל אחד כמה זה חשוב. הח"ח אומר שכמו שבבית שני רשום בעזרא ונחמיה מי הם אלו שזכו לתרום לבנין המקדש ומה היתה תרומתם, כך גם בבנין שלעתיד לבוא יהיה רשום על כל אחד מה היה החלק שלו בבנין בית המקדש! ויה"ר שנזכה להתעורר ולהכין עצמינו כראוי ולזכות בקרוב לבנין ביהמ"ק.
כאילו?! ממש לא! מבקשים אנו את הדבר האמיתי!
הנה מבקשים אנו מדי יום את תפילת 'שיהא שיח שפתותינו חשוב ומקובל ומרוצה לפניך כאילו הקרבנו קרבן התמיד במועדו'.
והנה קשה, שאם מבקשים אנו שיהא "כאילו הקרבנו" ודיינו בכך, א"כ מדוע מבקשים אנו שוב שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, הרי תפילותינו הם ממש "כאילו הקרבנו"?!
אלא מכאן ראיה שאין די ב'כאילו', אין אנו מסתפקים רק ב'כאילו הקרבנו', אלא צריכים אנו ממש בחוש שיבנה בית המקדש, שנראה כבר במוחש 'והשב את העבודה לדביר ביתך'.
בהגדה של פסח אומרים אנו "אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו, אילו עשה בהם שפטים… אילו נתן לנו את השבת…" ומיד ממשיכים "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת שהוציאנו ממצרים והכניסנו לארץ ישראל ונתן לנו את התורה…"
חזינן מכך, שאין אנו מסתפקים במשהו הדומה לאמיתי, אין לי די ב"כאילו", אלא חפצים אנו בקרוב ב"טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו שהוציאנו ממצרים, והכניסנו לארץ ישראל, ובנה לנו את בית הבחירה במהרה בימינו אמן.
