הפוך, אבל ישר…

בסוף ימיו של הגאון הקדוש מלובלין רבי שניאור זלמן פרדקין זיע"א, בעל ה'תורת חסד', הוא היה סגי-נהור. משכך, לא יכול היה לשקוד על ספריו המשומשים והאהובים. את זמנו השקיע אפוא בשינון משניות בעל-פה, תוך עמל עצום ויגיעה רבה.

על ידו ניצב כל העת תלמיד, אשר תפקידו היה לתקן את רבו הגאון, אם דילג מילת משנה או שיצא מפיו שמץ טעות.

אירע לא אחת שה'תורת חסד' היה קורא טעות בכוונה תחילה, בכדי לבחון אם התלמיד אכן מאזין לו או שמא רק עומד לצידו מבלי מעש.

מן הפלאות היה לראות כיצד הגאון רבי שניאור זלמן משנן משניות גם לאחור, בעל-פה כמובן. הוא עשה זאת ללא כל קושי ומבלי ששמו לב כי קורא זאת בעל-פה.

פעם אחת לא התאפק אחד משומעי לקחו מלשאול על כך. "יאמר לי רבינו", תמה, "היאך יתכן הדבר? אני הלוא יודע לומר את המזמור 'אשרי' בעל-פה, ובכל זאת אינני יכול לקרוא אותו מהסוף להתחלה. הכיצד זה מצליח הרב'ה, אפוא, לומר משניות למפרע ללא שום עזרה או שגיאה?".

חייך הגאון הישיש, פנה אל התלמיד ושאל: "ואם הסידור פתוח לפניך, אתה יכול לומר את המזמור הפוך?".

"כן", הייתה התשובה.

"אז אצלי המשניות ברורות בדיוק כמו שאני קורא מתוך ספר!", אמר רבי שניאור זלמן, מותיר את הצעיר נפעם וחסר-מילים.

(על פי 'בית משיח', עמוד 226)