הָעוֹשֶׂה כְלִי קִבּוּל, מִכָּל מָקוֹם, טָמֵא, וְכוּ',הָעוֹשֶׂה כִיס מֵעוֹר הַמַּצָּה, מִן הַנְּיָר, טָמֵא.
הר"ש והרמב"ם פירשו שמה ששנינו 'העושה כלי קיבול, מכל מקום טמא', ר"ל אפילו אם הכלי נעשה מחומר גרוע – כגון מה ששנינו בסיפא 'עור המצה', שהוא עור שאינו מעובד ואינו ראוי לקבל טומאה, וכן 'נייר' שגם הוא חומר גרוע שנעשה מעשבים על ידי דבק (רע"ב מגילה פ"ב מ"ב) – מכל מקום כל שיש לו בית קיבול, הוא מקבל טומאה[1].
וכן מבואר בלשון הרמב"ם ביד החזקה (הל' כלים פ"ב ה"א), וז"ל, העושה כלי קבול מכל מקום הרי זה מקבל טמאה בכל שהוא מן התורה וכו', כיצד, העושה כלי מן העור המצה שלא נתעבד כלל, או מן הנייר אף על פי שאין הנייר מקבל טומאה וכו', הרי אלו מקבלין טמאה, עכ"ל.
ונמצא שיש אופנים שבית קיבול מועיל לא רק שהכלי ייחשב כלי קיבול, אלא גם לחדש שם כלי, אע"פ שמצד עצמו אינו ראוי להיות כלי.
קבלת טומאה של נייר
מבואר במשנה שנייר שיש לו בית קיבול – כגון כאן שעשה ממנו כיס – מקבל טומאה, כן מבואר גם בתחילת המסכת [לפי גירסא אחת], ששנינו (פ"ב מ"ה) 'כיסוי חביות והניירות, טהורין', ומיירי בניירות שיש להם בית קיבול, אבל כיון שהם כיסויים, אינם מקבלים טומאה (משנה אחרונה), ומבואר שנייר שיש לו בית קיבול ואינו כיסוי, מקבל טומאה. [נייר עשוי מעשבים, וכותשים ומדבקים אותם בדבק (עי' רש"י שבת ע"ח א' וע"ט ב', מגילה י"ט א' וסוטה י"ז א')].
אמנם נייר שאין לו בית קיבול אינו מקבל טומאה, ששנינו בזבים (פ"ה מ"ה) שרק אדם טהור היושב על משכב הזב, נטמא ממנו מדין משכב, ולכן ככר של תרומה הנמצא על גבי משכב הזב, אינו נטמא ממנו מדין משכב, ונשאר טהור, ושנינו שם דמיירי שיש נייר בין המשכב לככר כדי שלא ייטמא הככר מדין מגע, ומבואר שנייר אינו מקבל טומאה, שאילו היה מקבל טומאה, היה נעשה ראשון ממגע במשכב הזב, והיה חוזר ומטמא את הככר לעשותו שני לטומאה, אלא בעל כרחך נייר שאין לו בית קיבול אינו מקבל טומאה כלל, וכעין זה מבואר גם במשנה בפרה (פ"י מ"ו).
קושיית התפארת ישראל שכל נייר נידון ככלי קיבול
והקשה התפארת ישראל (פכ"ב יכין אות כ"ג) שגם נייר שאין לו בית קיבול נחשב שיש לו בית קיבול, כיון שיכול לעשות לו בית קיבול על ידי שמקפלו, שתוספות בשבת (ס"ג ב' ד"ה מנין) הקשו על מה ששנינו בברייתא שאריג מקבל טומאה בכל שהוא, שאריג אינו מקבל טומאה אלא אם כן יש לו בית קיבול – שאריג הוקש לשק – ובשיעור כל שהוא אין בית קיבול, ותירצו תוספות שכיון שאריג הוא רך, אפשר לקפלו ולהניח בתוכו מרגלית או מחט, עיי"ש, ומבואר שאף דבר שאין לו בית קיבול, כל שאפשר לקפלו נידון כאילו יש לו בית קיבול, וגם נייר אפשר לקפלו ולהניח בתוכו מרגלית או מחט, וא"כ ייחשב שיש לו בית קיבול.
יסודו של המשנת אליהו
ובספר משנת אליהו (סוכה סי' י"ט אות ד' ד"ה ומיושב) תירץ ע"פ מה שנתבאר לעיל שנייר הוא חומר גרוע, ורק מחמת הבית קיבול נחשב כלי, וביאר שמה שכתבו תוספות שאריג נחשב כאילו יש לו בית קיבול מפני שיכול לקפלו, הוא רק בדין של 'דומיא דשק' – שכלי עור צריך בית קיבול כדי שיהיה מיטלטל מלא וריקן דומיא דשק – שאף על פי שבאמת אין לו בית קיבול, מכל מקום כיון שאפשר להכניס דברים לתוכו בקל על ידי קיפול, נחשב דומיא דשק שמיטלטל מלא וריקן, אבל נייר שאין לו בית קיבול, כבר נתבאר שמלבד שאינו דומה לשק, גם אינו נחשב כלי כלל, מפני שנייר הוא חומר גרוע, וכל הטעם שנחשב כלי הוא מפני שיש לו בית קיבול, וכדי שיתחדש עליו שם כלי מחמת הבית קיבול, צריך בית קיבול ממש, שכל שאין לו בית קיבול ממש עדיין אין עליו שם כלי, ואינו מועיל מה שאפשר לקפלו ולהפכו לכלי קיבול אלא שייחשב דומיא דשק, ולא שיתחדש עליו שם כלי.
ועל פי יסוד זה יישב במשנת אליהו גם קושיית הגאון רבי עקיבא איגר, שבמה שכתבו תוספות הנ"ל שכל שראוי לקפלו נידון ככלי קיבול, הקשה בגליון הש"ס שם ממשנה לקמן (פכ"ו מ"ב), ששנינו ש'צרור המעות' אינו מקבל טומאה לדעת חכמים, והוא חתיכת עור שעושים אותו כעין כיס שכניסים לתוכו מעות, וחכמים סוברים שלא נחשב בית קיבול כיון שמעות להוצאה ניתנה, וכיון שמוציאים את המעות תמיד, העור חוזר ומתפשט מעצמו במהרה, ולכן לא נחשב בית קיבול (עי' ר"ש ורא"ש שם ותוספות הרא"ש סנהדרין ס"ח א'). והקשה רבי עקיבא איגר שכיון שאפשר לקפלו – והרי זהו כל שימושו – נחשב בית קיבול לפי תוספות אף בשעה שאין לו בית קיבול כלל.
ותירץ במשנת אליהו שצרור המעות הוא חתיכת עור שאין עליו שם כלי מצד עצמו, וכל מה שנחשב כלי הוא מחמת הבית קיבול שלו, וכדי לחדש עליו שם כלי, צריך בית קיבול ממש, ואינו מועיל מה שאפשר לקפלו אלא שייחשב כלי קיבול, אבל לא לחדש עליו שם כלי.
[1] הרע"ב פירש, ע"פ הר"ש בכתב יד, שמה ששנינו ברישא 'העושה כלי קיבול מכל מקוםטמא', ר"ל אפילו הכלי מקבל רק שיעור כל שהוא, ולפי דבריהם הדין שבית קיבול בדבר גרוע נחשב כלי, נתחדש רק בסיפא.