מוישי הגיע עם משפחתו לנפוש בצפת, עיר המקובלים, שבה חיו ופעלו מאורי הדורות ששמם מוזכר עד היום בסילודין. הוא חש ברוח המרוממת בעת שהתהלך באותן סמטאות שבהן התהלכו גורי האר"י הקדושים, כשהם מרחשין אותיות וצירופים. הוא התרגש לפסוע על מפתנם של אותם בתי כנסיות, שבהם התפלפלו תלמידי הבית יוסף בפסקי דינים וחידושים.

הוא הסתובב בין הבתים עם הקירות העבים, כאלו שבסמוך לקרקעית מציץ חלון קמור – צהר – למרתף בעל היסטוריה של מאות שנים. מצד אחד, הכל היה מושלם. הוא נמצא בעיר העתיקה של צפת, מקום הנופש האידיאלי לגוף ולנשמה. מגיע לו, הוא הרי עמל במשך כל זמן הקיץ על תלמודו בישיבה. מצד שני, הוא מרגיש שחסרה לו האווירה של תיבת נח המגינה ומצילה. השטייגען, הגמרא בצבע בורדו אדמדם, קובץ המפרשים עם הכריכה הבלויה וגם החברותא, כל אלו נשארו מיותמים, והם חסרים לו.

אין הוא מהרהר חלילה אחר הצורך של "וקווי ה' יחליפו כוח", אדרבה, גם הוא מרגיש עד כמה הוא זקוק לכך. אבל ההתנתקות הפתאומית מהשקיעות בלימוד התורה ובעבודת ה' מבלבלת אותו. הוא צריך לפתע להתמודד בשמירת עיניים מול קבוצות האנשים הנוספות שמסתובבות בסמטאות וחלקן רחוקות מחיי שמירת תורה ומצוות. התפילות גם הן מציפות בפניו אתגרים. הוא רגיל לתפילות בהיכל הישיבה בצוותא עם חמש מאות תלמידים, ראשי הישיבה והמשגיחים. כעת הוא מתפלל במנין של כמה עשרות נופשים, שחלקם כבר נמצאים ראשם ורובם בתכנון טיולים.

הוא נוכח לדעת שיש עולם, שבו צריך להשקיע בתפילה גם בלי עזרה של אווירה שסוחפת אותך מאליה. שהחיוב לשמור על העיניים לא נמצא רק בספרי המוסר ובדרשות שהמשגיח נושא בוועדים, אלא גם ובמיוחד כשמבלים בפארקים וחותרים בקיאקים. מה שבעיקר לא הסתדר לו, זהו סדר הלימוד שהוא קבע לעצמו להקפיד עליו בחופשה. מבחינתו, לימוד התורה הוא סדר רציני כמו סדר א' או ב' בישיבה, לא סדר פרווה כמו שיש לו עכשיו בחופשה. בימים האחרונים הוא היה פותח את הגמרא, מתחיל את השורה הראשונה ולא ממש מצליח להתקדם הלאה.

בקצה הקלויז הצנזאי, בפינה הצפון מערבית, ליד החלון הפתוח שהר מירון נשקף ממנו במלוא הדרו, יושב יהודי אמריקאי, חסיד. לפי מראהו ניתן לקבוע שגילו נע אי שם בין שנות החמישים המתקדמות לשישים האמצעיות. מוישי יודע שהוא הגיע לארץ למספר שבועות, זאת לאחר ששמע אותו אומר לבן שיחו בטלפון: "אתה יכול להתארח אצלי בשבת הקרובה, גם בשבת הבאה וגם בזאת שבאה אחריה".

הוא טיפוס מאוד מתערבב וחברותי, מהסוג שמתנדב למכור עליות כשהגבאי מתעכב בשני ובחמישי. לפי כמות ה 'בוקר טוב' שהוא מפזר סביבו, נראה שכל צפתי שני הוא ידידו האישי. מוישי התיישב שולחן אחד ליד מקום מושבו עם גמרא בידו. היום הוא ינסה בפעם האחרונה לצלוח בכל זאת את סדר לימודו היומי. "אם היום אני לא מצליח", הוא אמר לעצמו, "אני אומר ביי ביי לגמרא, ניפגש שוב בזמן אלול במסכת החדשה".

לא עבר זמן רב עד שהאמריקאי פנה אליו, "היי בחור'ל, לי קוראים חיים, איך קוראים לך?". "מוישי", הוא ענה לו בהטעמה בתקווה שהוא יפתח איתו שיחה, משהו יותר נחמד מלשבת מתוסכל מול הגמרא. חיים לא אכזב, "מוישי איז א שיינע יידישע נאמען" הגיב לשמע שמו. "תגיד לי, מה אתה לומד עכשיו?", פניו של מוישי התכרכמו במקצת, זה לא הכיוון שהוא חשב שאליו השיחה תנותב. "אני חוזר כרגע על סוגיות בשנים אוחזין".

חיים התרומם מספסלו ועבר למושב ליד מוישי, משתהה לרגע לפני שהוא מתיישב, כמו מבקש את רשותו של מוישי, רק אחרי הנהון קצר התיישב לידו. "אין לך מדי הרבה סבלנות ללמוד, הא?", מוישי התגונן מיד: "מה פתאום? אני מחובר מאוד ללימוד, זה רק עכשיו, משהו זמני בימי בין הזמנים". "זה מה שאמרתי", חייך חיים לבחור המתפתל מולו, "לך עצמך אין סבלנות ללמוד, רק כשאתה בישיבה אתה מצטרף למַצֶב ששורר שם. 'נסחף עם הזרם', קוראים לזה אצלינו באמריקה".

מוישי רצה להביע התנגדות לפרשנות המחמירה שחיים הציע, הוא עצמו ממש לא ראה את הדברים בצורה ביקורתית שכזו. אבל הוא החליט שכדאי לו לזרום עם הגביר האמריקאי, לא להתעקש על איך שהוא מפרשן את החיבור שלו לתורה. "תקשיב בחור" פניו של חיים הרצינו קמעא, "אני לא משגיח וגם לא מתמיד גדול בעצמי, אבל אני רוצה לספר לך סיפור ששמעתי מאבי זכר צדיק לברכה".   מוישי היטה אוזן, הוא אמנם אינו משתוקק כעת לשמוע דברי חיזוק, אבל כל מילה שחיים מפיק בעברית רצוצה היא פנינה.

אבי גדל בהונגריה כבן למשפחה מאוד נכבדה. אביו – סבי, היה בעל יקב וסוחר יינות גדול מאוד, שכיהן כסגן ראש הקהל בעיירה והיה חסיד מובהק של רבו בגאליציה. לקראת בר המצווה של אבא שלי, לקח אותו אביו להנחת תפילין אצל הרבי. כהכנה לקראת המעמד הגדול, החל אבי לשנן במרץ את כל פרקי המשניות של מסכתות סדר מועד. במהלך הנסיעה הארוכה, הוא חזר שוב ושוב על כל משנה, פרק ומסכתא, עד שידע את כל הסדר על בוריו.

אבי זכה, שהרבי הקדוש הניח לו את התפילין בפעם הראשונה. לאחר מכן שאלו הרבי איזו הכנה הוא עשה לקראת הבר מצווה, אבי השיב שהוא שינן וברוך ה' יודע להיבחן על כל סדר מועד שבמשנה. עיניו של הרבי אורו משמחה, הוא בחן בחדווה את נער הבר מצווה מהונגריה.

כעבור חודשים ספורים פלשו הנאצים ימח שמם לפולין. חצרו של הרבי התפזרה, והוא עצמו נאלץ לברוח בחופזה. אל בית סבי החלו להגיע פליטים, שהביאו איתם שמועות מחרידות על מה שקורה ליהודים בפולין. אבי היה בישיבה, יושב והוגה בתורה.

לא ארכו הימים, ובשנת תש"ב נשלח אייכמן ימח שמו על ידי הגרמנים לטפל גם ביהודים ההונגרים. מאות אלפי אנשים נשלחו ברכבות מזרחה, אל עבר מחנות העבודה וההשמדה. רוב בני גילו של אבי, לא שרדו את המלחמה. הם כשלו מחמת הרעב, הקושי והעינויים במחנות העבודה, או צוו ללכת שמאלה על ידי מנגלה ושאר המרצחים בסלקציה של מחנות ההשמדה. אבי, הודות לממדי גופו, ניצל בנס מהסלקציה והגיע למחנה עבודה.

התנאים שם היו קשים מנשוא, אנשים מתו על ימין ועל שמאל. אבי, שהיה סך הכל ילד בן חמש עשרה, הרגיש שהוא לא יוכל לעבור את הגיהנום לבדו. הוא פנה ליהודי שישן בדרגש לידו, שלמרות היותו מגולח מזקנו עדיין ניכרו עליו שרידי הדרתו, בבקשה שייאות ללמוד איתו חברותא בסתר הלילה. "אתה צדיק", השיב לו היהודי המופתע, "אבל איך נלמד ללא כל ספר או דף גמרא?" הוא הקשה באנחה מרה. "אני יודע בעל פה את משניות סדר מועד, שעליהם נבחנתי בבר מצווה,  וגם את סדר נזיקין ששיננתי מאז", השיב לו אבי. 

וכך היה. בכל לילה ולילה, כשהשומרים הנאצים והקאפו עושה דברם לא שמו לב לנעשה, למד אבי עם החברותא עוד משנה ועוד משנה. לימוד זה החזיק אותו לאורך כל שנות המלחמה.  החברותא נרצח כשתפסו אותו מנסה להדליק נרות חנוכה, אבי התגלגל לעוד שלושה מחנות, אבל הוא המשיך ללמוד כל יום כמה משניות מסדרי מועד ונזיקין.

הוא זכה להינצל מהשואה האיומה, היגר לאמריקה ובחסדי שמיים נישא והקים משפחה. בכל יום היה אבי לומד משניות אחרי התפילה במשך שעה ארוכה. הוא היה מסיים את שישה סדרי המשנה כמה פעמים בכל שנה. פעם במחנה הקיץ התבטלתי ולא פתחתי ספר במשך כל היממה. הוא לקח אותי אז הצידה וסיפר את כל הסיפור שהתחיל לקראת בר המצווה, המשיך בשנות השואה ועדיין מתרחש כל יום כשהוא לומד משנה.

חיים בחן את מוישי היושב מהופנט ממולו. "תראה" הוא אמר לו כעבור כמה דקות, "אני לא חושב שבחור ישיבה צריך לבחור באופן קבוע בלימוד משניות על פני לימודי הגמרא. אבל לימוד כזה, לא קורה ממַצֶב בישיבה או מאווירה, אלא אך ורק מחיבור עמוק ופנימי לתורה הקדושה".

"אני רוצה להציע לך חברותא, כל זמן שאנחנו פה ביחד בעיר העתיקה של צפת המעטירה. לא נלמד כל סדר מועד ונזיקין, נסתפק בשתי משניות ביום עם פירוש ברטנורא".