תפריט
אחת מהמצוות המרכזיות בחג הפסח היא ללא כל ספק מצוות אכילת מצה, אותה ציווה אותנו הקב"ה בתורתנו הק' כמה וכמה פעמים, מה שלא מצינו בדומה לו בשאר מצוות.
בפר' בא בלבד נשנה מצוה זו ששה פעמים, כאמור גבי קרבן פסח (שמות יב, ח): "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו". ולהלן הוא אומר (שם טו): "שבעת ימים מצות תאכלו", ואח"כ קבעו הכתוב חובה כאמור (שם יח): "בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחודש בערב". והזהיר אותנו (שם יט – כ): "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ, כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות". וכן בפרת 'קדש לי' ציוה השי"ת (שם יג, ו): "שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'", ונשנה הציווי (שם ז): מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך".
ללא כל ספק תופסת מצוות אכילת מצה מקום של כבוד במכלול מצוותיו של חג הפסח, ואף זכתה שבאחת השמות של החג היא נקראת על שמה "חג המצות". מי לא ירעד וירגש לעת אותם רגעים מלאי רטט של קדושה, כאשר ישראל קדושים מתכנסים בהמוניהם יחדיו, מסובים כבני מלכים, בקיימם באימה וביראה באהבה ובשמחה את מצוות אכילת ה"כזית" הראשון של המצה, הא לחמא עניא אותה מכנה הזוהר הק' בכינויים מפליגים כ"מיכלא דאסוותא" וכ"מיכלא דמהימנותא", ודומה כי בשעה מיוחדת במינה זו, אין צורך להיות בעל מדריגה גדולה, כדי לזכות לחוש שלעת כזו לא קמח ומים סופג הגוף בקרבו, כי אם שפע אלקות טהורה! רפואת הנפש ורפואת הגוף גם יחד!…
ואין אנו צריכים להרחיק נדוד להוכיח דבר חשיבותה הרבה וערכה הנעלה של אכילת המצה, דיינו אם נתבונן בנוסח ברכתה של המצוה "אשר קדשנו במצוותיו וציונו על אכילת מצה", בכדי ללמדנו כי לא רק שמקיימים אנו כאן מצוה חד – פעמית בשעת האכילה, אלא שמצוה זו יש בה בכדי לרומם ולקדש את היהודי המקיימה, בהיות אכילה זו מעניקה השפעה רוחנית המתמשכת ומתפרסת גם לעבר העתיד הרחוק.
בהיות ערך מצוה זו גדול ונעלה עד אין גבול וקצבה, האריכו רבותינו בספריהם הק' בשבח מעלתה וגודל עניניה, ורמזו במצוה זו דברים נוראים ועתיקין.
וכה ביאר הרה"ק בעל ה'קדושת לוי' זיע"א (קדושת לוי ח"ג בפירושו על הזכירות, "זכירת יציאת מצרים") את הענין, שבני ישראל קוראים את החג "חג הפסח" על שם מעשה הקב"ה "שפסח על בתי אבותינו במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל", ואילו הקב"ה קורא את החג "חג המצות" לציין מעשה בני ישראל "ויאפו את הבצק עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה", שיצאו מיד ממצרים ולא התעכבו, ואדרבה נזדרזו במצות ה' עד שלא היה באפשר שתתחמץ העיסה, ולא דאגו ללחמם רק האמינו בה' שיהא בעזרם. וזהו שבח ישראל כאמור (ירמיה א) "זכרתי לך חסד נעוריך וכו', לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", ופירש"י שם: השי"ת זוכר להם זה הזכות שיצאו מיד ולא הכינו להם צידה. וע"כ משתבח הקב"ה בישראל עם קרובו וקורא את החג "חג המצות".
ומשכך, שומה עלינו להכין עצמנו, ולטהר דיבורינו היוצאים מן הפה, שהוא האיבר עמו נקיים את מצות אכילת מצה. וכבר הזהיר בקדשו בעל ה'תפארת שלמה' (שבת הגדול) שהכתוב "מצות תאכל במקום קדוש בחצר אוהל מועד יאכלוה", מרמז, "שיכין את עצמו קודם פסח לקדש ולטהר את עצמו להיות כלי מוכשר שיבוא לתוכו המצה במקום קדוש, ואז 'בחצר אוהל מועד יאכלוה' יהיה המקום שהוא עתה פיו, כמו חצר אוהל מועד".
הרה"ק רבי צבי הירש מרימנוב זיע"א אמר, כי לו לא היה חושש מהמון העם, היה לוקח את המצה לבית הכנסת כמו הלולב והאתרוג, והיה עושה עמה נענועים! (בארות המים, מאמרי יום א' דפסח)
"ראיתי בני עליה המחבבים מצוות, שהיו מנשקין המצות והמרור וכל המצוות בעת מצוותן, וכן הסוכה בכניסתם וביציאתם, וכן ד' מינים שבלולב, והכל לחבב המצוה". (של"ה הקדוש – מסכת פסחים)
"המחבבין מצוות בוראם נוהגין לנשק המצה והמרור והד' כוסות, להורות חשקם ותשוקתם בדביקות לעשות רצון קונם… כי חיות הנה המצוות עבור שנשפע עליהם רצון אלקי "אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעשות את כל החוקים האלה", ומה גם עתה בלילה הזה". (דרך פיקודיך – מצוה כא)
פעם אחת נכנס חסיד אחד אל הרה"ק רבי יצחק מנעשכיז זיע"א, והשיח בפניו את צערו על כי החיטין השמורה שלו נחמצו ואין להשיג חיטים שמורה אחרות בשוק, וייאלץ לאכול בפסח מצה פשוטה. אמר לו הרה"ק: "מצות שמורה דוקא הוא מצוה דרבנן, ואילו לשמוח ביו"ט הוא חיוב מן התורה, מוטב איפוא לאכול מצה פשוטה בשמחה, מלאכול מצה שמורה בעצבות".
