היה זה בשיעור בישיבת תורה ודעת בראשותה עמד הגאון רבי שרגא פייבל מנדלוביץ זצ"ל, כאשר מעט אחר תחילת השיעור נכנסו מספר בחורים וגילו שכבר אין מקומות ישיבה. הם יצאו החוצה וחזרו אחרי מספר רגעים כשכל אחד מחזיק את הכיסא אותו מצא ומתיישב עליו במהירות ובדממה כדי לא להפריע למהלך השיעור. ר' שרגא פייבל עצר את מהלך השיעור והמתין מספר שניות… ולפתע קרא בקול אל עבר הבחורים שזה עתה נכנסו: "שלעפער'ס"! ('סבלים', ובהטיה האידישאית כינוי לבעלי חוסר מזל…)
הביטו כולם בתדהמה על ראש הישיבה שמיהר להסביר את דבריו: "הלא הייתם יכולים רק במעט מחשבה לקיים מצוות ואהבת לרעך כמוך בקלות, אם רק כל אחד היה חושב על השני ומביא בשביל חברו את הכיסא… התוצאה בין כה וכה הייתה זהה, לכולם היה מקום לשבת, אבל אתם הייתם מרוויחים מצווה גדולה.
רק לשים לב!! לפתוח את הראש ואת הלב. ובזכות אהבת חינם ניגאל במהרה.
מספר אחד מנכדיו של הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל:
בשנת תשע"א חל צום עשרה בטבת ביום שישי. באותה תקופה הייתה תורנותו של אותו נכד לשהות ולשמש את סבו הגדול בסעודת ליל שבת. לקראת אותה שבת הודיע לו ראש הישיבה שהוא איננו צריך להגיע בליל שבת הקרוב כיון שהוא מתעתד לאכול בסעודה רק קצת מרק ואין צורך לשמשו בסעודה.
הנכד שהכיר את הלך רוחו של סבו לא אמר דבר, הוא התפלל בליל שבת בשעה מוקדמת, קידש אצל הוריו, שבר את הצום במנה הראשונה והגיע בזמן הקבוע לרחוב חזו"א 5 כשהוא מודיע לראש הישיבה שהוא כבר אחרי קידוש ושבירת הצום.
הנכד לא התפלא כשראש הישיבה סעד כהרגלו מידי שבת ולא כפי שאמר לו מראש. הנכד ידע שכל מה שראש הישיבה אמר לו כך היה כי הוא לא רצה להטריחו בסיום יום צום, הוא היה מוכן לוותר על אכילתו שלו למען נוחותו של הנכד שצעיר ממנו בכתשעים שנה…
ימים אלו בהם אנו מנסים לתקן במידת האפשר את סיבת חורבן בית מקדשנו ותפארתנו הם הימים בהם מצווים אנו על 'אהבת חינם'. בשום לב למהות המילים הללו… אהבת הזולת ללא סיבה של ממש, רק כי גם הוא חי כאן עלי אדמות וגם הוא יצור נוצר החביב על הבורא משום עצם היותו בצלם.
מי שחי כך יכול אינספור פעמים למצוא את ההזדמנות לבטא את האחדות הזו בין בניו של מלך מלכי המלכים. רק לשים לב לשני, להפעיל את המוח והלב ולאהוב גם את זה שחושב או מתנהג אחרת ממך.
היתה זו עוד נסיעה שהחלה כשגרתית, אך הסתיימה במעשה גבורה מעורר השראה… היה זה כאשר נהגו של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל הגיע לקחתו כמדי יום, אחרי סיום סדר יומו בישיבה. הנהג המתין לרב כשדלת הרכב פתוחה, תמך בו בכניסתו לרכב, וסגר את הדלת אחריו. אך לא שם לב, כי טרק את הדלת היישר על קצות אצבעותיו של רבי משה…
ידו של רבי משה נתקעה בדלת הרכב, נצבטה בעוצמה, כאב חד ומפלח מילא את כל כולו. אך רבי משה, בגבורה עילאית שקשה לתארה, בחר שלא להגיב, ולהמשיך בנסיעה בלי לומר דבר, בלי להיאנח, בלי להעיר על הדלת הטרוקה על אצבעותיו, מייסרת אותו בייסורי תופת…
הנהג מיהר להיכנס לרכב, והתרכז בנהיגה. רבי משה יושב על ידו ומשוחח עמו בנחת, בלי להשמיע אף קול אנחה. הכאבים מתחזקים, היד כואבת, בקושי הוא מצליח לנשוך את שפתיו בחוזקה, אך הנהג לא שם לב, מרוכז ברמזורים המתחלפים בפקקים העצבניים, ומשום מה לא שם לב לדבר מה מוזר…
כשהגיעו קרוב לביתו של רבי משה, השתרך פקק תנועה ארוך במשך כמה מאות מטרים. רבי משה כבר רוצה לשחרר את ידו הצבוטה והמתייסרת, ומציע לנהגו בעדינות: 'מדוע שתטרח להמתין את כל הפקק הזה? תוריד אותי כאן, אמשיך שלוש דקות ברגל'…
אך הנהג נזעק לכבודם של תלמידי חכמים: 'להוריד את הרב כאן? מה פתאום? אני לא ממהר לשום מקום, הכבוד כולו שלי להסיע את הרב עד לדלת ביתו ממש! אזחל עם הפקק עד הבית, זה בסדר גמור!'
רבי משה מוסיף להתייסר, עוד דקות ארוכות. ידו כואבת יותר, הכאבים הולכים ומתגברים… הפקק ארוך וכמעט אינסופי, ורק אחרי דקות ארוכות מגיע הנהג עד לדלת הבית ממש, שם יורד מהרכב רבי משה, לא לפני שהוא מודה לנהג מקרב לב על הנסיעה הנעימה בחברתו…
רבי משה עולה לביתו, הוא חש כי כוחותיו הולכים ואוזלים. ידו כמו משותקת, אך בקושי הוא מונע את התפרצות קילוח הדם מבין אצבעותיו… בקושי מצליח לומר שלום חטוף, ונופל מיד על הכסא הסמוך נטול כוחות ומיוסר, ומפיו משתחררת אנחת כאב קשה ומזעזעת…
'להזעיק רופא?' – נחרדו בני הבית לקראתו. 'לקרוא להצלה?'- – –
'עוד לא!', מחווה רבי משה בידיו, בקושי יכול לדבר מכאבים… 'המתינו קצת'… הוא גורר את כסאו אל החלון, ועוקב לוודא כי נהג הרכב כבר השתחרר מהפקק המתמשך, וכבר אינו נראה באופק… רק כשזה קורה, הוא מבקש להזעיק רופא בדחיפות.
הרופא נכנס, מביט ביד בחרדה ואומר מזועזע: 'ראיתי ידיים צבוטות, כזה עוד לא ראיתי… כמה זמן היתה היד תפוסה בדלת?'
'כעשרים וחמש דקות', אומר רבי משה את העובדות הפשוטות, 'בדלת של רכב'.
'מה?!', נזעק הרופא הנדהם, 'עשרים וחמש דקות? מדוע הרב לא שחרר את היד מהדלת? מדוע הרב לא פתח את הדלת ושחרר את אצבעותיו מבין מלתעות הדלת? הרי אם היית פותח את הדלת מיד – היה כואב לך כמה שעות. אולי יום יומיים. עכשיו – אחרי זמן כה ממושך – מדובר בפצע קשה במיוחד, ששבועיים הרב לא יוכל לישון ברוגע בעטיו!'
'הצדק איתך', משיב רבי משה, 'הבה ואסביר לך. נכון שאני לא אוכל לישון שבועיים, אך אם הייתי מתפרץ בכאב לנוכח הדלת הנטרקת, אם הייתי מתלונן על הייסורים תוך כדי הנסיעה, אם הנהג היה מבחין וקולט כי טרק עליי את דלת הרכב – הרי הנהג לא היה נרדם ולא נרגע עשרים שנה! כמה היה מצטער, כמה היה מתנצל, כמה היה מרגיש לא נעים על שטרק את הדלת על אצבעותיי בטעות!
הסיפור, אותו סיפר מגיד המישרים הרב ישראל מאיר שושן שליט"א, מאיר וקורא, זועק ומזהיר: לעולם לא נדע השלכתה של פגיעה, לפעמים מילה אחת הנאמרת ופוגעת, ביטוי אחד שלא מכבד, משפט אחד שאינו במקום – משפיע לשנים רבות, גורם צער לנצח, מביא עוגמת נפש שאינה ניתנת לשיעור.
כמה אחריות יש לנו בכל מילה שיוצאת מהפה, בכל התבטאות, בכל יחס שאנחנו מעניקים לזולתנו. היחס שלנו, צורת ההתבטאות שלנו – לפעמים הם רבי השפעה לשנים ארוכות, עשויים לקבוע אם היהודי שלפנינו יתקדם או יתרחק, יתעלה או יתדרדר. גם בזמני לחץ, גם כשהשעה דוחקת, גם כשהצדק איתנו – עדיין זו האחריות והחובה שלנו, וזו הזכות הכבירה שיש לנו – להישמר ולהיזהר. לבדוק בשבע עיניים שאנחנו ממשיכים לכבד, להעניק יחס מעריך, לומר את המילים הנכונות.
כמה כדאי לשלם מחיר, כמה כדאי להתאמץ, אולי אפילו לסבול, כדי לא לפגוע בזולת, כדי להימנע מלצערו. הן אם הדבר נעשה בחוסר אחריות והן אם נעשה בשגגה – אך כל מחיר שבעולם כדאי כדי למנוע עוגמת נפש מיהודי, כדי לעצור פגיעה בו!
זוהי המשימה שלנו, זה תפקידנו, כך נזכה לקרב את הגאולה ולהביא לעם ישראל את הישועה השלימה בב"א!
(פניני פרשת השבוע)
ידוע המעשה שהיה מספר רבי ישראל שינקר זצ"ל:
הגאון רבי יהושע ליב דיסקין זצ"ל, מטעמי בריאות היה עליו לשתות את התה שלו עם הרבה סוכר. ויהי היום בעת השיעור, הכניס לו השמש כוס תה, כשבטעות ערבב בכוס מלח במקום סוכר, וכיון שהשמש ידע שהוא זקוק להרבה, הכניס הרבה מלח…
רבי יהושע לייב שתה את התה במהלך מסירת השיעור, ולא ראו עליו שום תגובה, שתה את התה עד תומו.
לפתע נכנסה הרבנית בבהלה ולחשה לתלמידים: "אוי וי, היכן התה? אני מגלה כי השמש טעה והשתמש בצנצנת המלח!"
אמרו התלמידים: "היה שם סוכר כרגיל".
"מהיכן אתם יודעים?", שאלה, והם הסבירו: "כי הוא שתה את הכוס כמידי יום, כרגיל, ללא שום תגובה".
טעמה הרבנית מן השיריים וצעקה: "כן, כפי שאני אומרת, יש בזה מלח, וזה הרי בשבילו פיקוח נפש!"
למחרת שאלוהו התלמידים: "ילמדנו רבינו, אם זה פיקוח נפש מדוע הרב שתה את כוס התה?"
והוא השיב בפשטות: "למדנו, כי נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ולא ילבין פני חברו ברבים!"
'אגב', סיים רבי ישראל שינקר והוסיף, 'גם אני התנסיתי פעם לטעום תה עם מלח, שהכנתי אני עצמי בטעות, וממש לא היה שייך בעולם ללגום ולהכניס משהו לפה, אבל רבי יהושע לייב כן הצליח לשתות כוס שלמה של תה עם מלח, כי חשש שמא יהודי יתמלא בבושה.
ה'חזון איש' זצ"ל אמר פעם על עצמו: "הדבר הגרוע ביותר שיכול להיות לי, אם נודע לי שהיתה לאדם איזושהי עגמת נפש ממני". נכנסו אליו הרבה אנשים, והוא חרד שמא למישהו תהיה עגמת נפש. הדבר הגרוע ביותר בעולם.
הוא היה אומר…
דבר נורא אמר פעם בקדשו רבינו ה'חזון איש' זצ"ל למקורביו: 'היטלר ימ"ש לא בא על עבירות של בין אדם למקום, היטלר הגיע ובא על עבירות של בין אדם לחבירו!'
מוראדיג!
(מתוך 'יחי ראובן')