תפריט
יומם ולילה עוסק היה מרן החתם סופר זיע"א בלימוד, בפלפול ובהוראה, עונה לשאלות הלכתיות שהגיעו אליו מכל קצוות העם היהודי, נתון כל כולו לעולמה של תורה.
יום אחד, לאחר שסיים את הרבצת התורה למאות התלמידים בישיבה הגדולה שבפרשבורג, שב הרב לחדר שבביתו. שמשו הנאמן הגיש לפניו פיסת עוגה שהכינה הרבנית הצדקת, לאחר שעות ארוכות שלא הכניס דבר לפיו.
עיניו של הרב שקועות היו באחת מתוך ערימת השאלות שלפניו. על השולחן פתוחים היו ספרים רבים ומשומשים, כאשר מפעם לפעם נתן בהם את עיניו הקדושות, שבחנו במאמץ את הסוגיות הסבוכות. מחשבתו העילאית התרוצצה בין הסוגיות לכאן ולכאן.
השמש הביט בעוגה ולבו נחמץ. "עוגה כזו", חשב לעצמו, "חבל לאכול בהיסח הדעת. יש ליהנות ממנה, לטעום כל פירור. אך הרב – הוא איננו כאן. גופו אולי נוכח, אבל מחשבתו בעולמות עליונים. אעשה חסד עם העוגה ואוכלנה…".
תוך פזיזות של צעירים לקח אותה חיש-מהר, יצא לחדר הסמוך, ואכל אותה בהנאה מרובה. משסיים, החזיר את הצלחת הריקה למקומה.
חלפה שעה ארוכה, ומרן ה'חתם סופר' הרים את ראשו מהספר שלפניו. הוא שאל בשלווה: "היכן העוגה?".
התלמיד התמלא באחת כלימה וחרפה, אך מיהר להתעשת: "הרב אכל אותה… האם אינו זוכר?".
החתם סופר הרהר רגע, ואז אמר: "ייתכן. באמת אינני זוכר, כי הייתי שקוע בענייני התורה".
אנחת רווחה שקטה נפלטה מריאותיו של התלמיד השמש המבויש.
אך אז הוסיף הרב ואמר: "רק דבר אחד אני יודע בבירור – שלא בירכתי. ואם לא בירכתי – ודאי שלא אכלתי".
ופניו של השמש האדימו שבעתיים…
הסיפור הנוכחי, בהתחשב בדמותו התמירה והנשגבת של רבינו הקדוש ה'חתם סופר', איננו מופלא כל כך. העובדה שלא זכר אם אכל, איננה כה בלתי נתפסת כאשר מדברים על מלאך השם כאותו גאון וצדיק-עולם. העניין המבהיל-יותר, ללא ספק, הוא דווקא החלק השני – הידע בבירור שלא בירך. מכך אנו למדים על תודעה רוחנית על-טבעית, הלכתית, חינוכית, המושרשת בבן אנוש עד קצה גבול היכולת, באופן שהיא מדריכה את מחשבתו ואת כל תחושותיו.
הסיפור אינו רק על גדלותו של מרן ה'חתם סופר' זיע"א, אלא גם, או אולי בעיקר, על הדרך שעשה עד שהגיע לרמה רוחנית כה גבוהה. הקריאה לנו היא לשאוף לעסוק בתורה באמת לא רק כעניין רוחני מופשט, אלא ככלי המוביל לעולם שבו חיים ונושמים אחרת.
לימוד המשנה, יסוד היסודות של התורה-שבעל-פה, משמש כלי בסיסי להטמעת יסודות החיים ההלכתיים והערכיים, ההופכים עם הזמן לטבע שני. אין ספק כי הצעד המרכזי שבו אדם מתחיל לבנות את אותה שקיעות ורגישות רוחנית, מתחיל אי-שם בשתי משניות יומיות…
