תפריט
בכור בהמה טמאה ['פדיון פטר חמור']
פדיון בכור בהמה טמאה נוהג בחמור בלבד, ובתנאי שגם האם וגם הולד הם של ישראל בלא שותפות עכו"ם או כהן או לוי, וצריך לפדותו על שה או על שויו, ונקרא 'פדיון פטר חמור'.
בעל החמור פודה את החמור על שה של עצמו, ובדיעבד אם אין לו שה (עי' רמב"ם הל' ביכורים פי"ב הי"א וב"י יו"ד ריש סי' שכ"א), פודהו על שוויו של החמור (גמ' י"א א'), ונותן את השה או הממון לכהן, והוא מכ"ד מתנות כהונה (ב"ק ק"י ב', חולין קל"ג ב').
נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון (ברייתא נ"ז ב') אם החמור אסור בהנאה משנולד לפני הפדיון, והלכה כרבי יהודה שהוא אסור בהנאה. אחרי הפדיון גם החמור וגם השה הם חולין ומותרים בהנאה, ולכן מותר לישראל למכור את החמור, וכן מותר לכהן לאכול את השה.
נחלקו הפוסקים אם בעל החמור מקיים את מצוותו כשנותן את החמור עצמו לכהן. התרומת הדשן (סי' רל"ה) כתב שלא יצא ידי חובתו משום שהתורה הקפידה שיפדהו על שה, אמנם האחרונים (רדב"ז ח"א סי' תצ"ו, מהרי"ט אלגזי אות ח') דייקו מהרמב"ם (הל' ביכורים פי"ב ה"ד), וכן מהמשנה עצמה (פ"א מ"ה), שיצא ידי חובתו – 'נתנו לכהן, אין הכהן רשאי לקיימו עד שיפריש שה תחתיו', משמע שהישראל יצא ידי חובתו במה שנתנו לכהן – וגם ממה שכתב הטור לענין עריפה, והביאו הרמ"א (סע' שכ"א סעי' י'), מבואר שיצא ידי חובתו, וז"ל, לא רצה לפדותו ולא ליתנו לכהן, מכהו בקופיץ בערפו וכו', עכ"ל.
אם אינו רוצה לפדות את החמור – ואף לא ליתנו לכהן – חייב לעשות לו 'עריפה', שנאמר (שמות י"ג, י"ג) 'ואם לא תפדה וערפתו', דהיינו שמכה בערפו (טור ורמ"א), או מול ערפו (רש"י י' ב' ד"ה מאחוריו, רמב"ם פיהמ"ש מ"ז) כמו בעגלה ערופה (עי' סנהדרין נ"ב ב'), בקופיץ [הגרזן שמחתכים בו הקצבים את הבשר (רמב"ם פיהמ"ש מ"ז)], וחותך את כל ראשו בבת אחת, ואחר כך קוברו.
בכור בהמה טהורה
בכור זכר ממין הכשר לקרבן, דהיינו בקר וצאן [שור כבש ועז], בין תם ובין בעל מום, חייב ליתנו לכהן, והוא מכ"ד מתנות כהונה (ב"ק ק"י ב', חולין קל"ג ב'). בכור ניתן רק לזכרי כהונה, כדין כל חמש המתנות הנאכלות רק בירושלים (עי' רמב"ם פ"א ה"י).
אם הבכור הוא תם, הוא קדוש מרחם בקדושת הגוף, והכהן שקיבלו צריך להקריבו קרבן בתוך שנתו הראשונה, ואימוריו מוקטרים על גבי המזבח ככל קרבן, שנאמר (במדבר י"ח, י"ז) 'אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם, את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה ריח ניחוח לה", ובשרו נאכל לכהנים בכל ירושלים לשני ימים ולילה אחת (זבחים פ"ה מ"ח).
אע"פ שבכור קדוש מאליו, מכל מקום מצוה להקדישו בפה, שנאמר 'הזכר תקדיש' (ערכין כ"ט א'), וכתב הרמב"ם (פ"א ה"ד) שצריך לומר רק "הרי זה קדש", אמנם רש"י ורבינו גרשום (ערכין שם) כתבו שצריך לפרט איזה קרבן הוא – כמו שמקדישים שאר קרבנות – ולומר "הרי זה בכור".
אם הבכור הוא בעל מום שאינו ראוי להקריבו קרבן – בין אם נולד בעל מום ובין אם נעשה בעל מום אח"כ – הישראל חייב ליתנו לכהן, ולרוב דינים הוא כחולין מלבד שהוא אסור בגיזה ועבודה כדין פסולי המוקדשים אחרי שנפדו, והוא מותר באכילה בכל מקום, ולהלכה מותר באכילה אף לטמאים ולזרים ואף לגויים (פ"ה מ"ב), ונאכל במומו ואינו צריך פדיון כלל, ודין זה נלמד מקרא, שבכור שונה משאר קרבנות בעלי מום, שהם קדושים בקדושת דמים, ונעשו חולין רק ע"י פדיון.
אף בכור נפל קדוש בקדושת בכור (פ"ג מ"א), ונפקא מינה שהנפל חייב בקבורה, [והבא אחריו בלאו הכי אינו בכור, כיון שאינו 'פטר רחם'].
דין בכור בהמה טהורה – בין תם ובין בעל מום – נוהג אף בבהמה של כהנים ולויים, אע"פ שפדיון פטר חמור ופדיון הבן אינם נוהגים בלויים וכהנים (פ"ב מ"א), שנאמר (שמות ל"ד י"ט) 'כל פטר רחם לי', לרבות הלויים (ספרי זוטא במדבר י"ח ט"ו). לוי נותנו לכהן כמו ישראל, וכהן מקריבו ואוכלו בעצמו בטהרה, [ובכור בעל מום רשאי לשחטו ולאכלו] (עי' רמב"ם פיהמ"ש שם, הל' בכורות פ"א ה"ז, אור זרוע ח"א סי' תצ"א).
בכור בעל מום אסור ב'גיזה ועבודה' – לגזוז את צמרו, ולעבוד עמו כגון לחרוש בו – שנאמר (דברים ט"ו, י"ט) 'לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך', ודינו בזה ככל פסולי המוקדשים שגם אחרי שנפדו ונעשו חולין, לא נעשו חולין גמורים אלא עדיין נשאר בהם האיסור גיזה ועבודה שנוהג בכל קרבנות. מדרבנן אסור גם לתלוש את שערו ביד, מלבד באופנים מסוימים, כגון כדי לשוחטו, או כדי להראות מום לחכם (פ"ג מ"ג).
בכור שנמצא בו מום צריך היתר של 'מומחה' כדי שיהא מותר לשחטו ולאכלו (עי' פ"ד משניות ג'-ד'), והרא"ש (פ"ה אות י"א) הביא בשם רבינו יונה שמומחה הוא לא רק מי שיודע את ההלכות של מומים, אלא שהוא גם בקי 'בראיית העין לבדוק ולבקר בהם ולהכירם היטב'. ועוד כתב בשם רבינו יונה שבזמן הזה כיון שאין לנו מומחים, מתירים לשחוט בכור רק ע"פ מום מובהק ועל פי שלשה בני כנסת, אבל מומין שאינם מובהקים, כגון דוקין שבעין וכיוצא בהם, לעולם אין מתירים אותם (עי' גמ' ל"ו ב').
בכור אדם ['פדיון הבן']
בכור מאמו [פטר רחם] חייב ליפדות על ידי שאביו יתן חמשה סלעים לכהן, שנאמר (במדבר י"ח, ט"ו-ט"ז) 'אך פדה תפדה את בכור האדם וגו', בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש עשרים גרה הוא', וגם פדיון זה מכ"ד מתנות כהונה. אם לא פדאו אביו, חייב לפדות את עצמו כשיגדיל.
ולד שנולד בן ח' חדשים הוא נפל, ודינו כמת ואינו חייב בפדיון. ולד שאינו ידוע אם הוא בן ח' או בן ט', אם חי ל' יום, בידוע שהוא בן ט', ואם מת לפני ל' יום, הרי הוא בחזקת בן ח', ופטור מפדיון.
זמן החיוב הוא מיום ל' ללידתו, שנאמר (במדבר י"ח ט"ז) 'ופדויו מבן חדש תפדה', ורש"י והרע"ב (פ"ח מ"ו) פירשו שרק אחרי שיצא מכלל ספק נפל, אפשר לפדותו, אמנם לפי תוספות (מ"ט א' ד"ה מת, ב"ק י"א ב' ד"ה בכור) גזירת הכתוב היא שאין פודים עד ל' יום, ואף אם ידוע לנו שכלו לו חדשיו, אין בנו פדוי אלא אם כן עברו ל' יום.
