תפריט
יש ד' סוגים עיקריים של 'זבחים' [קרבנות בהמה ועוף]: חטאת, עולה, אשם ושלמים.
חטאת, עולה ואשם הם קדשי קדשים, ושלמים הם קדשים קלים, מלבד כבשי עצרת. חילוקי הדינים בין הקרבנות שנינו בפרק איזהו מקומן (פ"ה).
תודה [לארבעה שצריכים להודות] היא בכלל שלמים, ובכור [ולד של בהמה טהורה שהוא פטר רחם לאמו, והוא קדוש מאליו] ומעשר בהמה [מפריש בהמה אחת מכל עשר בהמות ומקריבה] הם קדשים קלים ודומים לשלמים (עי' רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"י ה"ז).
יש ד' עבודות הדם בקרבן:
א. שחיטה – העבודה הראשונה של ד' עבודות הדם היא שחיטה, ובבהמה צריך לשחוט שני הסימנים – הקנה והושט – או רובם, כמו בשחיטת חולין. וממה שנאמר (ויקרא א' ה') 'ושחט את בן הבקר, והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם', למדו חכמים (פ"ג מ"א) שרק מקבלה ואילך – 'והקריבו' – העבודה כשרה רק בכהן, אבל שחיטה כשרה לכתחילה אף בזרים ופסולים, ולכן אמרו בגמרא (י"ד ב', ועוד) 'שחיטה לאו עבודה היא'. אמנם לענין פסול שלא לשמה, וכן לענין מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו (עי' לקמן), אף שחיטה נקראת עבודה, והמחשב שלא לשמה, או חוץ למקומו או חוץ לזמנו, נפסל הקרבן].
בקרבנות עוף הכהן 'מולק' את העוף בצפורנו ואינו שוחטו בסכין, ובעזה"י יתבאר בעלון הבא.
ב. קבלה – העבודה השנייה היא קבלת הדם, שמיד שנשחטו הסימנים, כהן צריך לקבל את 'דם הנפש', דהיינו הדם היוצא בקילוח בשעה ששוחט את הסימנים, [אבל לא 'דם העור' שיוצא לפני ששוחט את הסימנים, ולא 'דם התמצית' שיוצא אחרי דם הקילוח כשכבר מתה הבהמה לגמרי (כ"ה א')]. הכהן מקבל את הדם לתוך מזרק שהוא כלי שרת, ולכתחילה צריך לקבל את כל דם הנפש, ובדיעבד אם קיבל רק שיעור דם שיכול לקיים בו עבודת 'זריקה' (עי' לקמן), כשר. אם נשפך הדם על הקרקע לפני שנתקבל בכלי, נפסל הדם (פ"ב מ"א), אמנם הקרבן עדיין כשר, ולכן אם יש עוד דם הנפש, יחזור ויקבלנו. אם נשפך הדם על הקרקע אחרי שכבר נתקבל בכלי שרת, הדם כשר, ויכול לאספו ולהחזירו לכלי (פ"ג מ"ב).
אם זר או פסול קיבל את הדם, הדם נפסל, אבל הקרבן כשר, ולכן אם יש עוד דם הנפש, יחזור כשר ויקבלנו (פ"ג מ"א).
ג. הולכה – העבודה השלישית היא 'הולכה', שכהן צריך להוליך למזבח את הדם שקיבל במזרק במקום השחיטה. זר שהוליך את הדם, נחלקו אמוראים (ט"ו א') אם הדם נפסל, שיש מאן דאמר שלא נפסל הדם ורק לא נתקיימה עבודת ההולכה, ולכן צריך להחזיר את הדם למקום השחיטה ויוליכנו כשר למזבח, ויש מאן דאמר שנפסל הדם, ומכל מקום מודה שאם יש עוד דם הנפש יחזור ויקבל דם חדש, כמו לענין קבלה, שאע"פ שזר שקיבל את הדם, נפסל הדם, מכל מקום לא נפסל הקרבן, ואם יש עוד דם הנפש, יחזור ויקבלנו.
ד. זריקה – העבודה הרביעית היא 'זריקה', וכפרת הבעלים תלויה בזריקה ולא בשאר עבודות (עי' מנחות י"ט א'). ברוב הקרבנות מלבד חטאת, הכהן 'זורק' את הדם מתוך הכלי, וברובם זורק על שתי פינות המזבח – קרן מזרחית צפונית וקרן מערבית דרומית – ועל ידי זה הדם מגיע לכל ארבע רוחות של המזבח – 'שתי מתנות שהן ארבע', ויש קרבנות שהדם ניתן 'למעלה', ויש קרבנות שהדם ניתן 'למטה', עי' לקמן. [בקרבן פסח נחלקו תנאים (ל"ז א') אם מצותו בזריקה כשאר קרבנות, או ב'שפיכה', דהיינו הכהן 'שופך' את הדם על המזבח בנחת, ואינו זורקו מרחוק]. בדיעבד כל שהגיע דם לכל מקום במזבח – אפילו פעם אחת – בכל צורה שהיא, הקרבן כשר והבעלים נתכפרו, אמנם הבשר נפסל (כ"ו ב').
בחטאות הכהן 'נותן' את הדם על המזבח ביד ולא בכלי, דהיינו שטובל את אצבעו בדם, ו'נותן' קצת דם על כל ארבע קרנות המזבח, ולכן זריקת הדם בחטאת נקראת 'מתנות'. בדיעבד אם נתן רק מתנה אחת, להלכה הקרבן כשר והבעלים נתכפרו.
זר או פסול שזרק את הדם, כל הדם שבמזרק נפסל, ונסתפקו בגמרא (ל"ד ב') אם 'עושה שיריים', דהיינו אם גם שאר הדם שבקרבן נפסל, או שמא שאר הדם לא נפסל ואם יש עוד דם הנפש יכול לחזור ולקבלו, ולענין טמא שזרק את הדם, אמרו במעילה (ה' ב') שודאי עושה שיריים, כיון שהיא ראויה בקרבנות ציבור הבאים בטומאה.
'ניתנין למעלה' ו'ניתנין למטה' – המזבח גבוה עשר אמות, [אמה יסוד, ה' אמות קיר התחתון, ג' אמות קיר העליון, אמה קרנות], והקיר התחתון בולט מהקיר העליון טפח לכל רוח, והגג של הקיר התחתון [הבולט טפח] נקרא 'סובב', ועליו הכהנים הולכים סביב המזבח. קו אדום – 'חוט הסיקרא' – מקיף את הקיר התחתון אמה מתחת צדו העליון, וברוב הקרבנות הדם נזרק על החצי התחתון של המזבח, דהיינו תחת חוט הסיקרא שהוא ה' אמות מהקרקע.
שפיכת שיריים
מצוה לכתחילה לשפוך את שיירי הדם שבכלי לתוך נקב ב'יסוד המזבח', אמנם בדיעבד רק ד' העבודות הנ"ל – שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה – מעכבות את הקרבן ואת הכפרה [להלכה], אמנם בחטאות הפנימיות שפיכת שיריים מעכבת [להלכה].
אכילת המזבח ואכילת הכהנים
אחרי שנזרק הדם, האימורים מוקטרים על גבי המזבח, ונקרא 'אכילת מזבח'. הקטרת האימורים אינה מעכבת את הכפרה, אלא כל שנזרק הדם, נתכפרו הבעלים. ברוב הקרבנות הבשר נאכל – במקצת הקרבנות הבשר נאכל לכהנים ובמקצתם לבעלים – ובעולה אף הבשר מוקטר על גבי המזבח.
אמרו בגמרא (פסחים נ"ט ב') שבקרבנות שהבשר נאכל לכהנים, 'כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים', אמנם אין כפרה זו מעכבת, ועיקר הכפרה היא בזריקה.
פסול שלא לשמה
שנינו בסוף פרק ד' (מ"ו) 'לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אשים, לשם ריח, לשם ניחוח, והחטאת והאשם לשם חטא', ומבואר שהמקריב קרבן צריך לכוין שש מחשבות בהקרבתו.
הפרק הראשון של המסכת מיירי בשתי המחשבות הראשונות – לשם זבח ולשם זובח. 'לשם זבח' ר"ל שד' עבודות הדם צריכות ליעשות לשם אותו סוג קרבן שהוא, שאם הוא קרבן חטאת, צריך לכוין לשחוט, לקבל, להוליך ולזרוק לשם חטאת, ואם הוא שלמים לשם שלמים, וכדומה, ואם חישב המקריב לשם קרבן אחר – 'שינוי קודש' – פסלו[1], וברוב האופנים פסלו רק לענין שלא עלה לבעלים לשם חובה – שאם היה קרבן חובה צריך להביא אחר – אבל הקרבן עצמו לא נפסל ואימוריו מוקטרים על גבי המזבח, ובשרו נאכל, אמנם יש קרבנות שהקרבן נפסל לגמרי, ונחלקו בזה תנאים, וכמו ששנינו בפרק א'.
'לשם זובח' ר"ל שד' עבודות הדם צריכות ליעשות לשם בעל הקרבן, ואם חישב על קרבנו של ראובן לשם שמעון – 'שינוי בעלים' – פסלו, וברוב הקרבנות פסלו רק לענין שלא עלה לבעלים לשם חובה, וכנ"ל בשינוי קודש. [כל שאר הכוונות ששנינו בפרק ד' שם, אינן אלא לכתחילה, ואין בהן פסול כלל].
אם שחט או קיבל או הילך או זרק בלא מחשבה כלל – לא לשם אותו קרבן, ולא לשם קרבן אחר – הקרבן כשר ועלה לבעלים לשם חובה, משום ש'סתמא לשמה', שהקרבן מצד עצמו עומד ליקרב למה שהוא, ולכן כשאין מחשבת המקריב להוציא מסתמא זו, ממילא הקרבן הוקרב למה שהוא, והוא כשר (גמרא).
פסול שלא לשמה בהולכה – חכמים סוברים שמחשבת שלא לשמה פוסלת בכל ד' עבודות הדם, אבל רבי שמעון סובר שהיא פוסלת רק בשחיטה, קבלה וזריקה, אבל לא בהולכה (פ"א מ"ד), שהולכה היא 'עבודה שאפשר לבטלה' – שיכול לשחוט בצד המזבח – ולכן אם חישב בה שלא לשמה, לא פסל את הקרבן. ופירש הרע"ב, ע"פ רש"י והרמב"ם בפיהמ"ש שם, שמודים חכמים שהולכה היא עבודה שאפשר לבטלה, אלא שסוברים שמכל מקום באופן שלא שחט לצד המזבח, והוצרך להוליך את הדם למזבח, עבודה גמורה היא, ומחשבה פוסלת בה, [אמנם הרמב"ם בהל' פסולי המוקדשין (פ"א הכ"ג) כתב שלהלכה הולכה היא עבודה שאי אפשר לבטלה, וחייב לשחוט את הקרבן רחוק קצת מן המזבח ואח"כ להוליך את הדם למזבח, וכן פירש גם רש"י בהמשך הסוגיא שם (י"ד א'), וכן כתבו גם תוספות (י"ג א'), וכן לכאורה מבואר בסוגיא שם, וצ"ע].
פיגול
אם בשעת עשיית אחת מד' עבודות הדם, חישב שאח"כ יאכל את הקרבן חוץ לזמנו הראוי לו, כגון לאחר הזמן שנעשה נותר, או חוץ למקומו הראוי לו – בין אכילת מזבח של הקטרת אימורין ובין אכילת אדם של אכילת הבשר, שבשתי אכילות הכתוב מדבר – פסל את הקרבן לגמרי, והבשר נאסר באכילה, אף אם לא עשה אח"כ כמו שחישב, אלא עשה הכל כדין ואכלו בזמנו ובמקומו. אמנם אסור לאכלו, כיון שנפסל הקרבן. ואם חישב מחשבת חוץ למקומו או חוץ לזמנו לפני זריקה, בפשטות גם אסור לזרוק את הדם, שהרי שנינו (פ"ח מ"ז) שאסור לזרוק 'דם פסולין', אמנם המיוחס לר"ש משאנץ (בתו"כ ויקרא א', פרשתא ג' פרק ד' אות ט') הביא שיטה שמותר לזרוק את הדם אחרי שחישב מחשבת פיגול כיון שהקרבן לא נקבע בפיגול עד הזריקה, עיי"ש[2].
קרבן שחשבו עליו מחשבת חוץ לזמנו, נקרא 'פיגול', והאוכלו חייב כרת, אמנם קרבן שחשבו עליו מחשבת חוץ למקומו, רק נפסל אבל לא נעשה פיגול.
[1] שהשם של הקרבן שחישב נתפס בקרבן ועוקר ממנו את שמו (עי' רש"י ג' א' ד"ה לאו מינה), אי נמי המחשבה מצד עצמה בכחה לפסול את הקרבן, כמו מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו (עי' רמב"ם הל' פסולי המוקדשים ריש פי"ג).
[2] לפי דיעה זו מה ששנינו שאסור לזרוק דם פסולין, צריך לפרש דמיירי בפסולים אחרים כגון רובע ונרבע, אי נמי מיירי אחרי מתנה ראשונה שאף לשיטה זו כבר נקבע בפיגול.
