תפריט
'כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם, ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה. והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל' (דברים כ"ה ה'-ו').
אדם שיש לו אשה, בין אם היא נשואה לו בין אם היא מקודשת לו, ומת בלא זרע, [לא בן ולא בת, לא נכד ולא נכדה וכו', בין מאשה זו בין מאשה אחרת], מצוה על אחד מאחיו – מן האב – 'לייבם' את אשת המת, דהיינו לבא עליה והוא קונה אותה לאשה. [האח שמייבמה נקרא 'יבם' ואשת המת נקראת 'יבמה']. כל עוד שהיבם לא ייבמה, היא אסורה לינשא לשום אדם, ונקרא 'איסור יבמה לשוק'. ואם היו למת נשים רבות, כולן אסורות לשוק עד שאחד מן האחים ייבם אחת מהנשים, ואחרי שייבם אחת מהן והיא נעשית אשתו, כל השאר נפטרו מן הייבום ומן החליצה, ומותרות לשוק, וכן אם חלץ אחד מהאחים לאחת מהנשים, כל השאר נפטרו מן הייבום ומן החליצה, ומותרות לשוק.
אע"פ שאשה נקנית בכסף בשטר ובביאה, יבמה אינה נקנית מדאורייתא אלא בביאה (קידושין פ"א מ"א). אדם קונה את אשתו רק אם נתכוין לקדשה, וגם היא נתרצית לו, אבל ביבום אפילו בא עליה באונס ייבמה והיא נעשית אשתו (פ"ו מ"א), ואפילו ייבמה בעל כרחה.
אם אחי המת אינם רוצים לקיים מצות יבום, היבמה ניתרת לשוק על ידי חליצה, שנאמר (דברים כ"ה, ז'-ט') 'ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל, לא אבה יבמי. וקראו לו זקני עירו ודברו אליו, ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה. ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו'.
אשת אחיו אסורה על האדם באיסור כרת אפילו לאחר מיתת האח, אלא שהתורה התירה את האיסור במקום יבום, דהיינו כשמת אחיו בלא זרע וכבר נולד האח החי בשעת מיתה, [ונחלקו הראשונים אם אשת אח במקום יבום לא נאסרה כלל, או ששורש ההיתר הוא משום שמצות יבום דוחה את האיסור אשת אח, והמפרשים האריכו לדון בזה].
רק איסור אשת אח הותר במקום יבום ולא ערוה אחרת, ולכן אם בתו של שמעון נישאת לראובן אחיו, ומת ראובן בלא זרע, אשת ראובן אינה נופלת לפני אביה שמעון ליבום, שאע"פ שאיסור אשת אח הותר במקום יבום, איסור בתו לא הותר במקום יבום, ולכן היא אסורה עליו, ואין כלל מצות יבום או חליצה – ש'כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה' – ואף האיסור אשת אח לא הותר.
אם יש למת שתי נשים, האחת ערוה על היבם והאחת אינה ערוה עליו, [מלבד אשת אח של כל יבמה], ובאופן הנ"ל שבתו של שמעון נישאת לראובן, כגון שראובן נשא גם אשה אחרת שאינה קרובה כלל לשמעון – 'נכריה' אצלו – ומת ראובן בלא זרע, כשם שבתו של שמעון אינה נופלת לפני אביה שמעון ליבום, כמו כן צרתה אינה נופלת לפניו ליבום.
[בענין 'פטור צרות' הנ"ל, מבואר בכמה ראשונים שהתורה הפקיעה את הזיקה מכל הבית – דהיינו מהערוה ומכל צרותיה – ולכן אין מצות יבום כלל בכל הצרות, והטעם שהצרות אסורות לאח, הוא משום שאחרי שאין מצות יבום באח זה, ממילא הן אסורות עליו באיסור אשת אח שלא במקום מצוה, שהרי התורה התירה רק אשת אח במקום מצוה].
אם צרה זו נתייבמה לאח אחר, כגון לוי, [שהרי לא נפטרו בת שמעון וצרתה אלא מיבום של שמעון, אבל עדיין נופלות ליבום לפני שאר האחים], ומת גם לוי בלא זרע, הצרה אינה נופלת לפני שמעון ליבום משום שהיא עדיין אסורה עליו כמו מקודם, [משום שהיא ערות אשת אח שלא במקום מצוה, וכמו שנתבאר לעיל], ולא עוד, אלא אף צרתה אסורה על שמעון, כגון שלוי נשא גם אשה אחרת, אף אשה זו אינה נופלת ליבום לפני שמעון.
הנה לכאורה דין זה – שצרת צרתה פטורה – לא צריך קרא, שהרי הצרה עצמה פטורה והיא אסורה על היבם משום שהיא ערות אשת אח שלא במקום מצוה – וכמו שנתבאר בראשונים הנ"ל שבמקום שיש ערוה התורה פטרה את כל הצרות מיבום וממילא כל אחת אסורה מצד אשת אח שלא במקום מצוה – וכשאותה צרה נתייבמה ללוי ומת לוי, עדיין היא ערוה של אשת אח שלא במקום מצוה לגבי שמעון, ואם כן שוב התורה פוטרת את כל הצרות שנופלות לפני שמעון, ואף הן נעשו אשת אח שלא במקום מצוה כלפי שמעון. אמנם בגמרא דרשו פטור צרת צרה מקרא, וכבר תמה הגרעק"א למה צריך לזה קרא, והאחרונים האריכו ליישב את קושייתו.
