הקדמה למסכת כתובות

הקדמה למסכת כתובות

חיוב כתובה

איש הנושא בתולה צריך להתחייב לה שאם ימות בחייה או יגרשנה היא תקבל מנכסיו מאתיים זוז, ואיש הנושא בעולה צריך להתחייב לה 'מנה' – מאה זוז. [ואע"פ שאין אדם יכול להקנות או להתחייב על זמן של לאחר מיתתו משום שאז אין הנכסים שלו, וגם אין לו כח להקנות באותה שעה, מכל מקום יכול להתחייב חיוב כתובה משום שהאשה כבר זכתה מחיים בזכות הכתובה שאם תתאלמן או תתגרש תזכה בה בפועל].

אף אם לא התחייב כן בפירוש, שנינו (פ"ד מ"ז) שהחיוב חל עליו ממילא, מפני 'שהוא תנאי בית דין', אמנם נהגו לכתוב חיוב הכתובה בשטר, ולכן שטר זה נקרא 'כתובה'.

מלבד 'עיקר כתובה' הנ"ל, כותבים בכתובה גם 'תוספת כתובה' אם הבעל מתחייב לה יותר, וכן כותבים בכתובה 'נכסי צאן ברזל' [נכסים שהאשה מכניסה לנדוניה לבעל, והבעל מתחייב בכתובה להחזיר לה את ערכם – אם תתאלמן או תתגרש – כפי שוויים בשעת הנישואין, ולכן נקראים צאן 'ברזל' משום שלעולם לא תפסיד האשה את ערכם, וגוף הנכסים נחשבים של הבעל], אבל 'נכסי מלוג' [נכסים של האשה והבעל אוכל פירות] אין כותבים אותם בתוך הכתובה. עוד כותבים 'תנאי כתובה' אחרים שתקנו חכמים לאשתו וילדיה בנכסי הבעל, כגון שיפדה את האשה אם נשבית, ושלאחר מיתתו יש זכות לאשה ובנותיה לישב בביתו ולהיות ניזונות מנכסיו עד שתינשאנה (עי' פ"ד מי"א), וכן 'כתובת בנין דכרין' (עי' פ"ד מ"י), [שאם היו לו שתי נשים ומתו וירש את כתובתן ואח"כ מת, בני כל אם יירשו כתובת אמם לעצמם ולא תתחלקנה הכתובות בשוה כשאר נכסיו, עיי"ש].

נחלקו אמוראים (פ"ט ב') אם יש חיוב כתובה רק לנשואה או גם לארוסה, [ולמאן דאמר שאין כתובה לארוסה, מה שנחלקו תנאים (פ"ה מ"א) בארוסה שנתאלמנה או נתגרשה אם יש לה רק עיקר כתובה או גם תוספת, מיירי שהבעל כתב לה כתובה מדעתו בשעת אירוסין (שם)].

האם החיוב כתובה הוא דאורייתא או דרבנן

נחלקו תנאים (עי' גמרא י' ב') אם עיקר חיוב כתובה של בתולה הוא מדאורייתא או מדרבנן, [אבל חיוב כתובה של בעולה לכולי עלמא הוא מדרבנן], ויש אומרים (רשב"א י' א', ריטב"א שם, ועי' ר"ן בסוף המסכת) שאף למאן דאמר שחיוב כתובה הוא דאורייתא, היינו רק עיקר החיוב של כתובה, אבל השיעור מאתיים זוז הוא דרבנן.

למאן דאמר שחיוב כתובה הוא מדאורייתא, החיוב נלמד ממה שנאמר לענין מפתה 'כסף ישקול כמהר הבתולות' (שם, והביאו הרע"ב בבכורות פ"ח מ"ז), ולמאן דאמר שהוא מדרבנן, תקנוהו חכמים 'שלא תהא קלה בעיניו להוציאה' (שם י"א א'), שאם יגרשנה יצטרך לשלם לה את כתובתה, [והטעם שחייבו כתובה אף כשנתאלמנה, עי' תוספות סוף פ' אלו נערות (ל"ט ב' ד"ה טעמא), וראשונים שם].

קידושין [אירוסין] ונישואין

'קידושין' או 'אירוסין' הוא הקנין שאיש קונה אשה להיותה אשתו – על ידי כסף, שטר או ביאה (קידושין פ"א מ"א) – ואחרי שנתקדשה לו היא אסורה לאדם אחר, ואינה מותרת לינשא לאחר אלא ע"י מיתת בעלה או גט. אמנם היא אסורה מדרבנן גם לבעלה עד נישואין.

נישואין הוא גמר האישות על ידי 'חופה', ונחלקו הראשונים מהי חופה: הר"ן (א' א' מדפי הרי"ף) פירש שהבעל מכניס את אשתו מבית אביה לביתו לשם נישואין, הרמב"ם (הל' אישות פ"י ה"א) פירש שהבעל והאשה מתייחדים לשם נישואין, ואחרים פירשו (עי' תוס' יומא י"ג, ב ד"ה לחדא, ב"י בשם ארחות חיים בשם העיטור) שהבעל פורס סודר על ראש האשה לכסותה. ומה שנוהגים לפרוס יריעה על גבי כלונסאות והחתן והכלה עומדים תחתיה, כתב הגר"א (אבהע"ז סי' נ"ה ס"ק ט') שהוא כשיטת הר"ן הנ"ל של הכנסה לרשותו, שהאב מוציאה מרשותו למקום שקבעו לחופה, ומועיל אע"פ שאינו עיקר החופה של הכנסה לביתו, ואין הכיפה מעכבת, עיי"ש.

בזמן המשנה היה זמן רב בין קידושין לנישואין, [ולא כמנהגנו היום שעושים קידושין ונישואין באותו מעמד], ואחרי הקידושין האשה היתה נשארת בבית אביה, ורק אחרי הנישואין היתה נכנסת לבית בעלה.

אם לא ידע הבעל שהיא בעולה בשעת קידושין

להלכה החיוב כתובה של מנה לבעולה הוא רק כשהבעל ידע שהיא בעולה, אבל אם נשאה על דעת שהיא בתולה ונמצא שבאמת היתה בעולה לפני שקידשה, הוא מקח טעות, שעל דעת כן לא היה מקדשה, והקידושין והנישואין בטלים, והבעל אינו משלם לה כתובה כלל, ודנו הפוסקים אם נחשב ודאי מקח טעות שאינה צריכה אפילו גט.

והנה ברוב האופנים אין אנו יודעים בבירור שנבעלה ודינו כספק, ולענין איסור ערוה היא צריכה גט מספק כדי לינשא לאחר, ולענין ממון מעמידים את הממון על חזקתו לנקוט שהיא נבעלה והיה מקח טעות ואין הבעל חייב לשלם לה כתובה.

למאמרים האחרונים

.

צוואת אשת החת"ם סופר

.

הגמל האפור

.

מרבים+בשמחה

האזנה לשיעורי הרב אברהם יעקב בוים

0723323020 >> 1 >> 1 >> 4

אנחנו שולחים למייל (בתזמון שאתם בוחרים)
תוכן תורני מרתק וייחודי!

מיד לאחר ההרשמה תקבלו מייל עם פירוט אפשרויות התזמון לבחירה

דילוג לתוכן