תפריט
האיסור ליהנות מן ההקדש
נחלקו רבי וחכמים (סנהדרין פ"ג א') באדם שנהנה מהקדש במזיד, רבי אומר במיתה [בידי שמים] וחכמים אומרים באזהרה [ורק לוקה], וביארו בגמרא (שם פ"ד א') שרבי גמר חטא חטא מתרומה, מה להלן במיתה שנאמר (ויקרא כ"ב ח') 'לא ישאו עליו חטא ומתו בו', אף כאן במיתה, וחכמים דורשים 'ומתו בו', 'בו' ולא במעילה. ומקור האזהרה לדעת חכמים, כתב רש"י (מכות י"ג א' ד"ה הקדש, וע"ע רש"י עה"ת ויקרא ה' ט"ו) שאינו מפורש כל כך, וכתב 'ונראה בעיני' שגם חכמים מודים לגזירה שוה של רבי, אלא שסוברים ש'בו' ממעט רק ממיתה, וילפינן אזהרה מהגזירה שוה, וכן כתבו תוספות (סנהדרין פ"ד א' ד"ה גמר, וכן משמע גם בתוס' פסחים כ"ו א' ד"ה שאני).
אמנם הרמב"ם (הל' מעילה פ"א ה"ג, סה"מ לאוין קמ"ו) כתב מקור אחר לאיסור ליהנות מהקדש, שאחרי האיסור לאכול מעשר שני חוץ לירושלים (דברים י"ב י"ז) נאמר 'ונדריך', ומפי השמועה למדו שהיא אזהרה לאוכל מבשר עולה הואיל וכולו לשם, ולאו דוקא בשר עולה אלא הוא הדין שאר כל קודש שהוא להשם לבדו, בין מקדשי המזבח בין מקדשי בדק הבית, אם נהנה בהן שוה פרוטה לוקה.
הראב"ד (הל' מעילה שם) כתב שהוא קרא מפורש בתורה לענין בת כהן שנישאת לישראל, שהיא אסורה לאכול בקדשים, שנאמר (ויקרא כ"ב, י"ב) 'ובת כהן כי תהיה לאיש זר הוא בתרומת הקדשים לא תאכל'.
והנה בגמרא (ר"ה כ"ח א', פסחים כ"ז ב') מבואר שאסור מדאורייתא ליהנות אף משלמים, וכן מחגיגה (סוכה ט' א'), אע"פ שהם קדשים קלים, וכן כתבו הראשונים בפירוש (רש"י פסחים שם ד"ה עצי שלמים, תוס' נדרים י' א' ד"ה אדם , תמורה ג' א' ד"ה לא, זבחים פ"ו א' ד"ה אתיא). אמנם ברמב"ם הנ"ל משמע שהאיסור היא רק בהקדש שהוא כולו לה', דהיינו 'קדשי ה" כמו בדין מעילה, ולא בקדשים קלים וכדומה, [עי' לקמן], וצ"ע.
העובר ונהנה מהקדש במזיד, אינו חייב לשלם אלא אם כן נפגם ההקדש וניזוק, שחייב לשלם כפי שיעור הנזק, ונחלקו הראשונים (ב"ק ו' ב') אם המזיק הקדש חייב לשלם מדאורייתא (ראב"ד ומאירי) או מדרבנן (תוס'), ואע"פ שהנהנה מהקדש במזיד חייב מלקות, ואין אדם לוקה ומשלם, כתב המאירי (פסחים כ"ט א' בתי' א', וע"ע בחי' הגר"ח שם), שהכלל של 'אין אדם לוקה ומשלם' אינו נוהג בחיוב תשלומין של הקדש, עיי"ש.
פרשת מעילה
בסוף פרשת ויקרא (ה' ט"ו-ט"ז) נאמר דין 'מעילה', שאם עבר בשוגג על האיסור הנ"ל ליהנות מהקדש, התורה חייבתו 'קרן חומש ואשם', דהיינו שחייב להביא קרבן אשם השוה שני סלעים, וכן לשלם קרן וחומש [מלבר, דהיינו רבע]. החיוב תשלומין של 'מעילה' הוא לאו דוקא אם נפגם החפץ של הקדש כמו בחיוב תשלומין של הנהנה מהקדש במזיד, אלא כל שנהנה מהחפץ של הקדש שוה פרוטה, חייב לשלם כפי מה שנהנה. אמנם בדברים הנפגמים אינו חייב אלא אם כן גם נפגם החפץ שוה פרוטה.
קדשי ה'
פרשת מעילה אינה נוהגת בכל הקדש, אלא רק בהקדש שהוא 'קדשי ה", שנאמר (ויקרא ה' ט"ו) 'מקדשי ה", דהיינו קדשים שהם מיוחדים לגבוה. ובשאר הקדש אין דין מעילה, והנהנה בשוגג אינו חייב קרבן ואינו חייב לשלם חומש, ורק חייב קרן אם נפגם החפץ, כמו הנהנה מהקדש במזיד.
הפרקים הראשונים של המסכת מיירי בכמה סוגי הקדש אימתי נחשבים 'קדשי ה":
קדשי קדשים – קרבנות כגון חטאת עולה ואשם, שהם קדשי קדשים, מיד שהוקדשו להיותם קרבנות, נחשבים קדשי ה' והנהנה מהם מעל, ואף הבשר של חטאת ואשם נקרא קדשי ה', אע"פ שעתיד ליאכל לכהנים, משום שכל עוד שלא נזרק הדם לא הותר להם באכילה, אמנם אחרי שנזרק דמם והותר הבשר לאכילה לכהנים, יצא הבשר מכלל דין מעילה, ורק האימורים נשארו קדשי ה' ויש בהם עדיין מעילה, כיון שדינם להיות מוקטרים על גבי המזבח. ובעולה שגם הבשר דינו להיות מוקטר על גבי המזבח, אף לאחר זריקה הוא קדשי ה' ויש בו מעילה, ורק העור שניתן לכהנים יוצא מידי מעילה בשעת זריקה.
קדשים קלים – קרבנות כגון שלמים, שהם קדשים קלים, לא נחשבים קדשי ה' מיד שהוקדשו, אלא עדיין נחשבים במקצת של הבעלים ולא נעשו מיוחדים לגבוה כיון שלא הוברר חלק גבוה, [אף למאן דאמר קדשים קלים לאו ממון בעלים], ולכן אין בהם מעילה. אמנם אחרי זריקת הדם, האימורים נתקדשו יותר ויצאו לגמרי מכלל ממון בעלים ונעשו קדשי ה', משום שזריקה 'קובעת' את האימורין לגבוה (רש"י זבחים פ"ג ב'), ו'הוברר' חלק גבוה (תוס' ריש המסכת, ועי' מלבושי יו"ט ח"ב חו"מ סי' א' אות ה' סוד"ה ולכא'). בשר קדשים קלים לעולם אינו בכלל קדשי ה', שהרי בקדשי קדשים הבשר יוצא מכלל קדשי ה' בזריקה כיון שהותר לכהנים באכילה, כל שכן שבשר קדשים קלים לא נעשה קדשי ה'.
נמצא שבקדשי קדשים זריקה מוציאה את הבשר מידי מעילה, ובקדשים קלים זריקה מביאה את האימורים לידי מעילה.
קדשי בדק הבית נחשבים קדשי ה', שאע"פ שאינם עומדים למזבח, מכל מקום אין להדיוט שום חלק בהם, אלא הכל לצורך גבוה.
קדשים שמתו אין בהם מעילה מדאורייתא, כיון ששוב אינם עומדים כלל לגבוה ולא נקראים קדשי ה', אמנם שנינו בריש המסכת שאם נפסלו – [באותם שאם עלו לא ירדו] – כגון ששחטם בדרום, או שחישב עליהם מחשבת פיגול וכדומה, עדיין נקראים קדשי ה' ויש בהם מעילה דאורייתא, ואינם נחשבים 'כמאן דחנקינהו' [כקדשים שמתו], שאע"פ שהאימורים אין דינם ליקרב, מכל מקום 'אם עלו [על גבי המזבח] לא ירדו', ולכן נחשבים עדיין ראויים לגבוה.
עוד ב' כללים שנינו בסוף משנה א': א. בשר קדשי קדשים שהותר לכהנים על ידי זריקה ויצא מידי מעילה, גם אם אח"כ נפסל הבשר באכילה משום שלן או נטמא או יצא, מכל מקום אינו חוזר להיות בכלל דין מעילה, [ואם יצא הבשר לפני זריקה, נחלקו תנאים במשנה ב' אם הזריקה מוציאתו מידי מעילה], ב. קרבן שנפסל לפני זריקה, לעולם לא פקע שם קדשי ה' מהבשר, שזריקה של קרבן פסול אינה מתירה את הבשר לכהנים, ולכן נשאר בו שם קדשי ה', ויש בו מעילה.
