הקדמה למסכת נדרים

נדר ושבועה – איסור חפצא ואיסור גברא

ממה שנאמר בתורה (במדבר ל' ג') 'איש כי ידור נדר לה', או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו, לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה', נלמדים דיני נדרי איסור ודיני שבועה, שאדם יכול לאסור על עצמו או על אחרים – מכח דיבורו – דבר המותר.

בנדר האדם אוסר את החפץ, כגון שאוסר חפץ מסוים על עצמו לענין שיהא אסור לו ליהנות ממנו – ולכן נדר נקרא בלשון הראשונים [ע"פ הגמרא (ב' ב')] 'איסור חפצא' – ואילו בשבועה האדם אוסר על עצמו מלעשות דבר מסוים, או מחייב את עצמו לעשות דבר מסוים, ואפילו אם הוא אוסר על עצמו מליהנות מחפץ מסוים, מכל מקום לא אסר את החפץ על עצמו, אלא אסר על עצמו מלעשות דבר שיש בו הנאה באותו חפץ – ולכן שבועה נקראת 'איסור גברא' – ומטעם זה יכול לישבע אף בדבר שאין בו ממש, כגון לישון או לא לישון, אבל בנדר אי אפשר לעשות נדר אלא על חפץ ולא על דבר שאין בו ממש.

שאר איסורי תורה שיש בהם חפץ מסוים, כגון איסור אכילת נבילות וטריפות, כתב הרשב"א (שו"ת ח"ד סי' ק"ט ד"ה ועוד נ"ל) שאין נדר חל עליהם [אע"פ שנדר חל על שבועה], ובעל כרחך גם איסור נבילה הוא איסור חפצא כמו נדר, ולכן אין הנדר חל עליו. אמנם הריטב"א (נדרים י"ג ב', קידושין נ"ד א') כתב ששאר איסורי תורה, כגון נבילה וחזיר ושקצים ורמשים, הם איסורי גברא, וז"ל, אין גופן אסור איסור חפצא אלא שהאדם אסור לאכלן וכו', שהרי נבילה אין איסור בגופה יותר מהיתר דעלמא, עכ"ל[1].

נדר ושבועה על של עצמו ועל של אחרים

אדם יכול לישבע שיעשה מעשה [או לא יעשה מעשה] אף בחפץ של חבירו, אבל אינו יכול לישבע שאחר יעשה מעשה [או לא יעשה מעשה] אף בחפץ של עצמו, משום שענין שבועה הוא שמחייב את עצמו או אוסר על עצמו מעשה מסוים, ואין בידו לחייב או לאסור על חבירו שום מעשה.

אמנם אדם יכול לעשות נדר על חפץ של עצמו ולאסרו על חבירו, שכיון שהנדר חל בחפץ, כל שהחפץ הוא שלו, בידו לאסרו על מי שירצה, ויכול גם לעשות נדר בחפץ של חבירו ולאסרו על עצמו, משום שאין צריך בעלות כדי לעשות נדר על עצמו.

עיקר הנדר, ידות וכינויים

עיקר נדר – נחלקו הראשונים (בריש המסכת) מהו עיקר נדר, יש אומרים שעיקר נדר הוא רק 'התפסה', שאומר על חפץ מסוים שהוא אסור כמו שחפץ אחר אסור, כגון שאומר 'דבר זה אסור עלי כקרבן', [ודוקא בדבר שנאסר על ידי דיבורו ['דבר הנדור'] כמו הקדש, אבל אם אמר 'דבר זה אסור עלי כנבילה' לא חל הנדר, שאין התפסה מועילה אלא בדבר הנדור, שהרי נדר נאסר על ידי דיבורו (עי' ריש פ"ב)].

ויש אומרים שכל שאומר 'דבר זה אסור עלי', הרי זה עיקר הנדר.

[ולכולי עלמא אין צריך לומר לשון 'נדר', ואם אמר רק לשון 'נדר' ולא אמר 'אסור', חל הנדר רק מדין 'ידות' (עי' לקמן)].

ידות נדרים – האומר חלק מעיקר הנדר, ואפשר להבין מתוך המקצת שאמר שכוונתו לעיקר נדר – כגון שאמר 'מודר אני ממך', ולא הזכיר לשון איסור – חל הנדר מדין 'ידות נדרים', שכמו שאפשר לאחוז כלי על ידי ידו, כמו כן אפשר לתפוס את כל הנדר על ידי ידות נדרים. ולפי הראשונים שעיקר נדר הוא רק על ידי התפסה (עי' לעיל), אף כשאומר 'דבר זה אסור עלי' חל הנדר רק מדין ידות, כאילו אמר 'דבר זה אסור עלי כקרבן'.

כינויי נדרים – אם אמר לשון משובשת שדרכן של אנשים לאומרה, כגון שאמר קונם או קונח במקום 'קרבן' – 'קונם עלי דבר פלוני' – חל הנדר כאילו אמר דבר זה אסור עלי כקרבן, שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם (רע"ב פ"ו מ"ב ע"פ הגמרא).

כשרים אינם נודרים

'טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם' (קהלת ד' ה'), ואמרו בגמרא (ט' א') 'טוב מזה ומזה, שאינו נודר כל עיקר', שמא לא יקיים את נדרו. ולכן שנינו בריש המסכת 'כנדרי רשעים, נדר בנזיר, ובקרבן, ובשבועה. כנדרי כשרים, לא אמר כלום', דר"ל שאם הקדים והוסיף 'כנדרי רשעים', [לפני שנדר להיות נזיר, או אסר דבר עליו כקרבן, או נשבע לעשות או שלא לעשות], חל הנדר או השבועה, אבל אם הקדים והוסיף 'כנדרי כשרים' לא חל הנדר או השבועה, משום שאין דרך כשרים לעשות נדרים או שבועות כלל, אפילו להקדש. אמנם אם הקדים ואמר 'כנדבותם', שנינו שחל הנדר או השבועה, משום שגם כשרים נודבים, [כגון 'הרי זו עולה'].

[1] ומה שיש במאכלות אסורות פגם המטמטם את הלב – מה שאין בנדר – אינו ענין להגדרת האיסור אם נחשב איסור גברא או איסור חפצא.