בסוף פרשת ויקרא (ה' ד'-י"ג) נאמרו ג' עבירות שהעובר עליהן בשוגג חייב להביא קרבן 'עולה ויורד': א. שבועת העדות, ודיניה שנינו בפרק ד' , ב. שבועת ביטוי, ודיניה שנינו בפרק ג', ג. טומאת מקדש וקדשיו, ודיניה שנינו בשני הפרקים הראשונים.
הקרבן נקרא 'עולה ויורד' משום שחיובו משתנה כפי השגת יד הבעלים: א. 'עשירות' – עשיר מביא כבשה או שעירת עזים [כמו חטאת קבועה שחייב להביא על שוגג של עבירה שזדונה כרת], ב. 'דלות' – עני מביא שתי תורים או שני בני יונה, [אחד לחטאת ואחד לעולה] ג. 'דלי דלות'- עני ביותר מביא מנחת חוטא של עשירית האיפה סולת, במקום קרבן זבח.
האיסורים של טומאת מקדש וקדשיו הם אכילת קודש בטומאת הגוף, שאדם טמא אכל בשר קודש טהור, וכן ביאת מקדש בטומאת הגוף, שאדם טמא נכנס לבית המקדש.
העובר על טומאת מקדש וקדשיו במזיד, חייב כרת (עי' מכות י"ד ב'), והעובר בשוגג, חייב קרבן עולה ויורד. וכתב הרמב"ם (הל' שגגות פי"א ה"א) שיש ששה אופנים של שוגג: א-ב. לא ידע שהוא טמא, ואכל קודש או נכנס למקדש, ג-ד. ידע שהוא טמא, אבל לא ידע שהבשר קודש או לא ידע שהמקום הוא מקום המקדש, ה-ו. גם לא ידע שהוא טמא, וגם לא ידע שהבשר קודש או שהמקום הוא מקום המקדש.
בדין שוגג של טומאת מקדש וקדשיו שחייב קרבן עולה ויורד, הוזכר 'העלם טומאה' שלא ידע שהוא טמא, ו'העלם קודש' שלא ידע שהבשר טמא או שהוא מקום המקדש, וכמו שנתבאר. בדין שוגג של שאר עבירות שזדונן כרת ושגגתן חטאת, כגון אכילת חלב ודם, יש עוד אופן של שוגג שחייב חטאת, והיינו שגגת איסור, כגון ששכח שאסור לאכול חלב ודם, והמהר"ם קזיס נסתפק מה הדין ב'העלם איסור' בטומאת מקדש וקדשיו, כגון ששכח שאדם טמא אסור באכילת קודש. ומהרמב"ם הנ"ל שלא מנאו משמע שפטור, וכן נקט בפשיטות המנחת ברוך (סי' ט' ד"ה עוד קשה טובא), וכתב שפטור גם מחטאת קבועה. אמנם החזון איש כתב (חו"מ ליקוטים סי כ"ד לדף י"ד, ב ד"ה נראה) שהוא בכלל העלם טומאה וחייב קרבן עולה ויורד, וביאר 'דעיקר ידיעת טומאה היינו שנגיעה זו אוסרתו כניסת מקדש'.
והנה אדם ששגג בחלב ודם וכדומה, חייב חטאת קבועה אף אם לא ידע מעולם שהוא חלב ודם ואפילו אם מעולם לא שמע על האיסור כלל, [מלבד תינוק שנשבה בין הגויים, שלדעת רבי יוחנן וריש לקיש נחשב אונס ופטור (עי' שבת ס"ח ב', ורש"י שם)]. אמנם בקרבן עולה ויורד אינו חייב אלא אם כן היתה לו ידיעה בתחילה, שלפני שעשה את העבירה ידע שגופו טמא ושהבשר קודש ושהמקום הוא מקום המקדש, ואחר כך שכח ועבר על העוון של טומאת מקדש וקדשיו בהעלמה זו, ושוב נזכר, אבל אם לא ידע בתחילה שנטמא או לא ידע שהבשר והמקום הם קודש, אינו חייב קרבן עולה ויורד, [אלא שעיר הנעשה בחוץ עם יום הכיפורים מכפרים (משנה ג')].
בגמרא (ה' א') אמרו שאפילו ידיעת 'בית רבו' – שלמד שהנוגע בטומאה נעשה טמא – נחשבת ידיעה, והוסיף רש"י דמיירי שגם ידע שנגע בשרץ ורק לא התבונן שעל ידי זה נטמא, אבל אם ידע רק 'ידיעת בית רבו' בלבד, נחשב 'לא ידע בתחילה' ופטור מקרבן עולה ויורד.
אמנם כמה ראשונים פירשו, לפי פשטות מסקנת הגמרא שם, שכל שלמד בבית רבו נחשב 'ידע בתחילה' וחייב קרבן עולה ויורד, ורק תינוק שנשבה בין הגויים שמעולם לא למד, נחשב 'לא ידע בתחילה'.
בין בקרבן עולה ויורד שצריך ידיעה בתחילה, ובין בחטאת קבועה של שאר עבירות שלא צריך ידיעה בתחילה, צריך ידיעה בסוף, ופירש רש"י (ד' ב') שאם אין ידיעה בסוף לא יידע שחטא ואיך יביא קרבן, והיינו שמוטל עליו חיוב קרבן, ורק אינו יודע שנתחייב וממילא לא יביא, אמנם תוס' (שם) הוכיחו שדין ידיעה בסוף הוא ילפותא מקרא ולא רק היכי תימצא שיידע האדם שחטא ונתחייב בקרבן, ולפי דעתם כל שלא ידע בסוף לא נתחייב כלל להביא קרבן.
אדם שידע בתחילה ולא ידע בסוף בטומאת מקדש וקדשיו – שלדעת רש"י הנ"ל נתחייב קרבן עולה ויורד ורק לא ידע שנתחייב, ולדעת תוס' עדיין לא נתחייב בקרבן עולה ויורד עד שיידע, אבל ודאי עבר עבירה וצריך כפרה – שנינו במשנה ב' ששעיר הנעשה בפנים עם יום הכיפורים מכפרים עליו במקצת[1], ומועילה מקצת כפרה זו להגן עליו מן הייסורין עד שיוודע לו, ואז יביא קרבן עולה ויורד לכפרה גמורה.
[1] מלבד מה שמכפרים כפרה גמורה על זדון מקדש וקדשיו, כמו ששנינו במשנה ו'.