תפריט
איסור תמורה
התורה אסרה על האדם להחליף בהמה שהיא קרבן בבהמה אחרת של חולין, וכגון שעומדים לפניו קרבנו ועוד בהמה של חולין, ואומר "הרי זו תחת זו", שנאמר לענין סתם קרבן (ויקרא כ"ז ט'-י') 'לא יחליפנו, ולא ימיר אותו, טוב ברע או רע בטוב', ועוד נאמר לענין מעשר בהמה (שם ל"ב-ל"ג) 'ולא ימירנו', [והטעם שנאמר גם בפרשת מעשר בהמה שנינו בסוף פרק א'], אלא חייב להקריב את הבהמה עצמה שהקדיש אותה.
שנינו בריש המסכת שלוקין על לאו זה, אע"פ שהוא לאו שאין בו מעשה, וגם הוא לאו הניתק לעשה, [שאם עבר על הלאו, שתיהן קדושות ומצות עשה לנהוג בהן כדין קדושתן], והטעם שמכל מקום לוקין מבואר ברע"ב ע"פ הגמרא.
דין תמורה
העובר והמיר, לא רק שלא הועילו מעשיו לענין שהבהמה של חולין תתקדש במקום הבהמה של קדשים, אלא אמרה התורה ששתי הבהמות קדושות וממילא צריך להקריב את שתיהן על גבי המזבח, שנאמר, 'ואם המר ימיר בהמה בבהמה, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש', והיא מצות עשה הנמנית בפני עצמה במנין המצוות. הבהמה הראשונה של קדשים נשארה בקדושתה, והבהמה השנייה של חולין נעשית קודש מכח הבהמה של קדשים, שהממיר 'מתפיס' את קדושת הקרבן בבהמה של חולין.
יש תמורה שדינה לגמרי כמו הקרבן הראשון, כגון תמורת עולה ותמורת שלמים (פ"ג מ"א), ויש תמורה שחלוקה במקצת דינים מהקרבן הראשון, כגון תמורת תודה שאינה טעונה לחם ['לחמי תודה'] (פ"ג מ"ב), ויש תמורה שאינה קריבה כלל על גבי המזבח, כגון תמורת בכור ומעשר, שדינו כבכור ומעשר רק לענין שכשנעשה בעל מום נאכל לבעליו במומו, אבל תם אינו קרב על גבי המזבח (פ"ג מ"ה).
'תמורה' ו'חילול'
קרבן שנעשה בעל מום, פודים אותו על מעות[א], והוא יוצא לחולין חוץ ממה שנשאר בקדושתו לענין שאסור בגיזה ועבודה, והמעות נתקדשו. מותר לכתחילה לפדות קרבן שנעשה בעל מום, [והרמב"ם (הל' איסורי מזבח פ"א ה"י) והחינוך (מצ' תמ"א) כתבו שמצות עשה לפדותו], אבל להמיר לעולם אסור, ואם המיר עבר על לאו, והתמורה נפדית במומה, והיא אסורה בגיזה ועבודה כדין כל קרבן שנפדה (חולין פ"י מ"ב, בכורות פ"ב מ"ב), [אף תמורה תמימה הבאה מכח בעל מום, אי אפשר לפדותה].
קרבן תם אינו מועיל בו פדיון, ואין דרך לעשותו חולין באופן המותר, שהרי אינו בפדיון כלל, ולהמיר אסור, [ואם המיר, שתי הבהמות קדושות].
נתבאר שחלוק פדיון מתמורה בתוצאה של הפדיון והתמורה, שבפדיון הקרבן נעשה חולין והמעות נתקדשו, ובתמורה שתי הבהמות קדושות, אלא שצריך לבאר מה החילוק בין המעשה של פדיון לבין המעשה של תמורה, שהרי בשניהם המעשה של האדם הוא העברת קדושה מאחד לשני, ואימתי נחשב פדיון ומותר לכתחילה והועילו מעשיו, ואימתי נחשב תמורה ועובר על לאו ושניהם קדושים.
וביארו האחרונים (עי' דבר אברהם ח"א סי' ט"ו אות ו' ד"ה ונראה, ועוד) שבפדיון כוונת האדם היא לפעול על הבהמה של קדשים לעשותה חולין – ולכן נקרא גם 'חילול' שהוא לשון חולין – אלא שקדושה בכדי לא פקעה, ולכן הקדושה נתרוקנה למקום אחר, כגון למעות, [או לבהמה אחרת בקדשים ולפירות אחרים במעשר שני], אבל בתמורה כוונת האדם היא לפעול על הבהמה של חולין לעשותה קדשים במקום הקרבן – 'החלפתו' ו'תמורתו' – והקדושה של הקרבן 'נתפסת' בבהמה של חולין. ובזה ביארו מה שאמרו בגמרא (כ"ז א') שאם אמר "זו תחת זו" על קרבן בעל מום, ומכח דיבורו אינו ידוע אם נתכוין לחילול או לתמורה – שהרי בקרבן בעל מום שייך גם פדיון וגם תמורה – אם אמר כן כשידו היתה על הבהמה של קדשים, תולים שודאי נתכוין לחילול, שרוצה לפעול על הבהמה של קדשים לעשותה חולין, ואם אמר כן כשידו היתה על הבהמה של חולין, תולים שודאי נתכוין לתמורה, שרוצה לפעול על הבהמה של חולין לעשותה קדשים במקום הקרבן. [ונראה שמטעם זה לא שייך להמיר על מעות כמו ששייך לפדות קרבן על מעות, שכל ענין תמורה הוא שהבהמה של חולין היא במקום הקרבן, וזה לא שייך במעות].
טעם הדין של תמורה
הרמב"ם (סוף הל' תמורה) ביאר את טעם הדין של תמורה, וז"ל, יראה לי שזה שאמר הכתוב 'והיה הוא ותמורתו יהיה קדש' – כענין שאמר 'ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו' – ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע, שטבע של אדם נוטה להרבות קנינו ולחוס על ממונו, ואף על פי שנדר והקדיש, אפשר שחזר בו וניחם, ויפדה בפחות משוויו, אמרה תורה אם פדה לעצמו יוסיף חמש. וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף, שמא יחזור בו, וכיון שאינו יכול לפדותה, יחליפנה בפחותה ממנה. ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה, יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא. לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף, וקנסו אם החליף ואמר 'והיה הוא ותמורתו יהיה קדש'. וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דיעותיו. ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדיעות וליישר כל המעשים. וכן הוא אומר (משלי כ"ב כ') 'הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת', להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשלחיך, עכ"ל.
והחינוך (מצ' שנ"ב) ביאר באופן אחר הטעם של דין תמורה, וז"ל, משרשי המצוה שרצה השם ברוך הוא להטיל מורא בלב בני אדם בכל עניני הקדש וכו', ועל כן כדי לקבוע בלבנו מוראת ענין הקדש, צווה הכתוב לבל נשנה הדברים, אלא מכיון שנתקדשה הבהמה תהיה בקדושתה לעולם, ולא נחשב להפקיעה מקדושתה ולהחליפה בבהמה אחרת, ואם יוציא הדבר מפיו, שתיהפך מחשבתו וכל מעשהו ותהיינה שתיהן קדש, כי הוא בא במעשיו להפקיע קדושה, ותהיה להפך, שתתפשט יותר ותיתפש הכל, עכ"ל.
[א] ואם נעשה בעל מום לפני שהקדישו, מעולם לא חל עליו קדושת הגוף אלא רק קדושת דמים, כיון שלא היה ראוי למזבח בשעה שהקדישו.
