בס"ד

הקדמה לסדר טהרות

אבות ותולדות

כלל הוא בדיני טומאה שדבר שנטמא יורד בדרגה אחת מהדרגה של המטמא, שאם המטמא הוא אב, הנטמא נעשה ראשון, ואם המטמא ראשון, הנטמא נעשה שני, וכדומה[1]. הראשונים (רמב"ם פיהמ"ש כאן והל' טומאת מת פ"ה ה"ז, חינוך מצ' קנ"ט, וכ"כ אליה רבה כאן) ביארו שלשון 'אב הטומאה' ר"ל טומאה חזקה שבכחה לטמא אף אדם וכלים, [והטעם שלא ביארו שלשון 'אב הטומאה' הוא מקור הטומאה, עי' בהערה[2].

מדאורייתא אדם וכלים נטמאים רק מאב הטומאה ונעשים ראשון, ואינם נטמאים כלל מראשון לטומאה, [אמנם מדרבנן גזרו בי"ח דבר שמשקים טמאים מטמאים כלים לעשותם שני לטומאה, וגזרו כן אטו מעיינות הזב – זובו, רוקו ומימי רגליו – שהם משקים והם אב הטומאה מדאורייתא ומטמאים אדם וכלים מדאורייתא, אמנם לא גזרו על משקים טמאים שיטמאו אדם אלא רק כלים[3]^ב (בטעם הדבר עי' שטמ"ק בכורות ל"ח א' ד"ה לא, ומשנה אחרונה טהרות פ"י מ"ב)].

אוכלים ומשקים נטמאים מדאורייתא אף מראשון לטומאה ונעשים שני לטומאה, ואוכלים ומשקים של חולין אינם נטמאים משני לטומאה, אבל אוכלים ומשקים של תרומה וקדשים נטמאים משני ונעשים שלישי, ואוכלים ומשקים של קדשים נטמאים אף משלישי – דהיינו מתרומה או קדשים שהם שלישי, שאוכלים או משקים של חולין אינם נעשים שלישי – ונעשים רביעי.

הטעם שראשון לטומאה אינו מטמא אדם וכלים

הטעם שראשון לטומאה אינו מטמא אדם וכלים, כתב בקובץ שיעורים (פסחים אות ס"ז) שנחלקו בזה הראשונים, שהנה בטומאת מת יש דין 'חרב הוא הרי כחלל', שאם כלי נגע במת, הכלי נעשה אבי אבות הטומאה כמו המת עצמו, ואינו יורד בדרגת הטומאה כמו בשאר קבלת טומאה, וכן אם נגע כלי ב'טמא מת' [אדם שנגע במת ונעשה אב הטומאה], נעשה הכלי אב הטומאה כמו הטמא מת, ונחלקו הראשונים לענין כלי שנגע באדם שנגע בטמא מת, שאותו אדם הוא ראשון לטומאה, ויש סוברים (עי' בעל המאור חולין ג' א') שבאופן זה לא נטמא הכלי כלל, שאין כלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה ולא מראשון לטומאה, ואחרים סוברים (עי' רבינו חננאל שם, ורע"ב ריש פסחים) שגם בזה יש דין חרב הוא כחלל, והכלים נעשו ראשון לטומאה כמו האדם שנגעו בו.

וביאר בקובץ שיעורים שנחלקו בטעם שראשון לטומאה אינו מטמא אדם וכלים, שאם אדם וכלים מקבלים טומאה רק מטומאה חזקה של אב הטומאה, כיון שהנוגע בטמא מת הוא רק ראשון לטומאה, אין טומאתו חזקה לטמא אדם וכלים. אמנם אם הטעם שאדם וכלים אינם מקבלים טומאה מראשון לטומאה אינו משום שמקבלים טומאה רק מטומאה חזקה של אב הטומאה, אלא משום שאדם וכלים לעולם אינם נעשים שני לטומאה, ודבר המקבל טומאה מראשון נעשה שני, אם כן בדין חרב הרי הוא כחלל, שהנטמא אינו יורד בדרגת הטומאה מהמטמא, אדם וכלים שפיר מקבלים טומאה אף מראשון לטומאה, כיון שנעשים ראשון ולא שני. [וע"ע חידושי רבי אריה לייב [מאלין] (שם)].

הטעם שאוכלים ומשקים אינם מטמאים אדם וכלים

אוכלים ומשקים אינם נעשים אב הטומאה, אלא לעולם אינם יותר מראשון לטומאה, ולכן אינם יכולים לטמא אדם וכלים, שרק אב הטומאה מטמא אדם וכלים, וכמו שנתבאר.

אמנם נראה להוכיח שיש עוד טעם שאוכלים ומשקים אינם מטמאים אדם וכלים. שהנה אע"פ שבכל דיני טומאה, אדם וכלים אינם מקבלים טומאה מראשון, מכל מקום לענין פרה אדומה החמירו מדרבנן כמה חומרות, ואחת מהן היא ש'אין מונין ראשון ושני לחטאת', דהיינו שדרגות הטומאה אינן נוהגות לענין פרה, אלא הכל טמא ומטמא את חבירו, וחבירו את חבירו עד עולם, ולכן אף אדם וכלים נטמאים מראשון לטומאה (רמב"ם פיהמ"ש פרה פ"י מ"ו שורש השלישי).

אמנם אוכלים ומשקים אינם בדין זה, ואע"פ שהם בדין 'אין מונין ראשון ושני לחטאת' (פרה פי"א מ"ו), ואוכל מטמא אוכל ומשקה אחר ואינו יורד בדרגת הטומאה, מכל מקום לעולם אוכלים ומשקים אינם מטמאים אדם וכלים אף לחטאת (שם פ"י מ"ב), [אלא שמשקים מטמאים כלים (עי' פ"ח מ"ב), אבל לא משום שיש חומרא בדין טומאת אוכלין לענין חטאת, אלא מפני גזירת משקים שהוא אף לחולין, שמשקים טמאים מטמאים כלים לעשותם שני לטומאה, וכמו שנתבאר לעיל (ד"ה כלל), אלא שלענין חטאת שאין מונים ראשון ושני, הכלי אינו שני לטומאה אלא טמא סתם, ולכן מטמא כל דבר ואפילו אדם]. ואם הטעם שאוכלים ומשקים אינם מטמאים אדם וכלים הוא רק משום שאוכלים ומשקים אינם אב הטומאה, הרי בדין פרה אין אב וראשון, אלא רק טמא וטהור, וכשם שאדם וכלים נטמאים מאדם וכלים שהם ראשון, כמו כן ייטמאו מאוכלים ומשקים שהם ראשון, אלא בעל כרחך טומאת אוכלים היא טומאה חלשה, ולכן אף במקום שראשון מטמא אדם וכלים, אוכלים ומשקים שהם ראשון אינם מטמאים אדם וכלים, [מלבד משקים שמטמאים כלים מדין גזירת משקים].

טומאת מגע וטומאת משא

רוב הטומאות מטמאות ב'מגע', והיינו שמקום אחד בדבר הטהור נוגע במקום אחד בדבר הטמא, ועל ידי זה נטמא כל הדבר הטהור.

הרבה טומאות מטמאות גם ב'משא', והיינו שאדם טהור נושא את הטומאה, ועל ידי זה נטמא, [אבל טומאה הנושאת את האדם, אינו בכלל טומאת משא]. ונחלקו הראשונים (כלים פ"א מ"ב) מהי טומאת משא, לדעת הרמב"ם כל שהטומאה מוגבהת מחמתו, נטמא, אף אם אינו נוגע בטומאה, כגון שיש חציצה בינו לבין הטומאה, ולדעת הר"ש אדם הנושא את הטומאה לא נטמא אלא אם כן גם מזיזה, אבל אם הטומאה רק מונחת עליו, לא נחשב משא, ולא נטמא. תוספות (שבת פ"ב ב' ד"ה באבן) סוברים שלא נחשב משא אא"כ מורגש כובד הטומאה על האדם, וכן דעת הר"ש (עי' לקמן), אמנם מסתימת לשון הרמב"ם (הל' טומאת מת פ"א ה"ו) משמע שנטמא הנושא אף אם לא הורגש כובד הטומאה עליו. נמצא לדעת הרמב"ם שאף אם לא הזיז את הטומאה, וגם לא הורגש כובדה עליו, נטמא.

הרע"ב (כלים פ"א מ"ב) כתב ש'היסט' הוא בכלל 'משא', והאופן הפשוט של היסט הוא שטהור מזיז את הטומאה בלא להגביהה, [ולפי הר"ש שלא נטמא נושא אא"כ גם מזיז, נמצא שהכל תלוי בהזזה ולא בהגבהה], והרע"ב כתב אופן מחודש של היסט – והיא משנה בזבים (פ"ד מ"ו, ועיי"ש ברע"ב ובר"ש ורא"ש) – שהטומאה בצד אחד של כף מאזניים, וטהור יושב בצד השני, ומחמת כובדו הוגבהה הטומאה.

[יש עוד דין 'היסט' שטמא נושא או מזיז את הטהור, והוא חידוש רק בזב וחבריו 'שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה' (שבת פ"ג ב'), ואינו 'היסט' שעליו כתב הרע"ב שהוא בכלל משא].

'לטמא אדם לטמא בגדים'

שנינו בכמה טומאות 'שהם מטמאים את האדם וכו' לטמא בגדים במגע', כגון נבילה (כלים פ"א מ"ב), שאדם שנטמא משום שנשא נבילה, גם בגדיו שלבוש בהם באותה שעה נטמאו, וכן נטמאו כלים שהוא נוגע בהם בשעה שהוא נושא את הטומאה – 'לטמא בגדים במגע' – [אמנם האדם הנושא אינו מטמא אדם וכלי חרס שנוגע בהם]. דין זה נקרא בגמרא 'טומאה בחיבורים', ובלשון המשנה 'מטמא אדם לטמא בגדים'.

בביאור דין זה – שהנטמא במשא מטמא בגדים – כתבו הראשונים (ר"ש כאן ולקמן מ"ו ואהלות פ"א מ"ב ומ"ה וזבים פ"ה מ"א, רא"ש אהלות פ"א מ"ה וזבים פ"ה מ"א, רמב"ם בפיהמ"ש כאן וידים פ"ג מ"א וזבים פ"ה מ"ב, רמ"ה ב"ב ט' ב'), שאע"פ שהאדם קיבל טומאה מאב ונעשה ראשון, וראשון לטומאה אינו מטמא אדם וכלים, מכל מקום התורה חידשה שהוא נידון כאב הטומאה בשעה שהוא נושא את הטומאה לענין לטמא בגדיו וכלים.

הרמב"ם כתב (זבים פ"ה מ"א, ובהל' פרה פ"ה ה"ב והל' מטמאי משכב ומושב פ"ו ה"ב) שהוא נחשב ראשון לטומאה, וכדי ליישב את סתירת דבריו שגם כתב שהוא אב הטומאה, צריך לומר שלדעת הרמב"ם מה שדינו הוא כאב הטומאה לענין לטמא בגדים, אינו משום שנעשה אב הטומאה מצד עצמו, אלא רק נעשה טפל לטומאה, ומצד עצמו נשאר ראשון, עייש"ה.

הטעם שאין טומאת משא בכלים

טומאת משא היא רק באדם, ולא בכלים, שרק אדם הנושא את הטומאה, נטמא, אבל אם הטומאה מוגבהת מכח כלי, לא נטמא הכלי, ולכן אדם הנושא כלים רבים זה על גב זה, ועל הכלי העליון יש טומאה המטמאה במשא, האדם נטמא במשא ולא הכלים, ורק הכלי העליון נטמא מכח מגע (רע"ב כלים פ"א מ"ב ע"פ הרמב"ם).

והנה תוספות (נדה כ"ב א') הוכיחו ממה שנתבאר שיש טומאות שמטמאים אדם לטמא כלים שכלים נטמאים בקל יותר מאדם, שהרי אדם הנושא את הנבילה מטמא כלים שהוא נוגע בהם באותה שעה, אבל אינו מטמא אדם שהוא נוגע בו באותה שעה, ומבואר שכלים נטמאים בקל יותר מאדם. [והוסיפו שמה שנטמאו בגדיו, הוא לאו דוקא בגדיו שהוא לבוש בהם, אלא כל כלי שנוגע בו בשעה שנושא את הטומאה, נטמא, והוכרחו לפרש כן משום שאם רק הבגדים שלבוש בהם נטמאו, אין ראיה שכלים נטמאים בקל יותר מאדם, שיש לומר שרק בגדים שהם טפלים לו נטמאים, ואדם אינו טפל לו, ואינו מדין חומרא וקולא, ולכן הוסיפו שכל כלי שהוא נוגע בו נטמא, אע"פ שגם כלי אינו טפל לו, ומכאן שכלי נטמא בקל יותר מאדם].

ולכאורה יש להקשות על הוכחת תוספות – שכלי נטמא יותר בקל ממה שנטמאו בגדיו של הנושא ולא נטמא אדם שנוגע בו – שהרי מצינו גם להיפך שיש אופן שאדם נטמא בקל יותר מכלים, והוא בעיקר טומאת משא, וכמו שנתבאר, שרק אדם הנושא את הטומאה, נטמא, אבל כלי הנושא את הטומאה, לא נטמא.

אמנם באמת לא קשה כלל, שמה שכלי הנושא טומאה לא נטמא, אינו משום שכלי אינו מקבל טומאה בקל כמו אדם, אלא משום שהאופן של קבלת טומאה הוא ב'משא', ורק אדם נקרא 'נושא', וכלי לעולם לא ייקרא 'נושא', שגם אם הטומאה מוגבהת מחמתו, עדיין לא נחשב שהכלי נושאה, ולכן אינו ענין למה שהוכיחו תוספות שכלי מקבל טומאה בקל יותר מאדם.

טהרה על ידי טבילה וטהרת כלים על ידי שבירה

ברוב הטומאות – בין של אדם ובין של כלים – טהרתו היא על ידי טבילה במקוה או במעיין, שלגבי אדם נאמר בכמה מקומות 'ורחץ בשרו במים', ולגבי רוב הכלים – כלי מתכת, כלי עץ, כלי עור, כלי עצם, בגד ושק – נאמר (ויקרא י"א ל"ב) 'במים יובא וטמא עד הערב וטהר'.

בכל טומאות דאורייתא וברוב טומאות דרבנן, אחרי הטבילה האדם או הכלי נעשה טבול יום, ודינו כשני לטומאה מדאורייתא, ובהערב שמש נעשה טהור לגמרי, [וזב זבה ויולדת נטהרו לקדשים רק למחרת בהבאת קרבנותיהם].

כלים שנטמאו נטהרים גם על ידי שבירה, שנאמר לגבי כלי חרס (ויקרא י"א ל"ג) 'ואותו תשבורו'. וכלי חרס נטהרים רק על ידי שבירה, ושאר כלים כלים נטהרים בין על ידי טביחלה במקוה – ולכן נקראים 'כלי שטף' – ובין על ידי שבירה. ודנו האחרונים אם מעשה שבירה מטהר, או שהשבר אינו כלי וממילא לא שייך בו טומאה.

והנה רבינו משולם (הובא בתוס' שאנץ סוטה כ"ט א' [נדפס על הגליון], ובמאירי שם בשם יש מפרשים) כתב שכלי שנשבר באופן שאין השברים ראויים לכלום, נטהר לגמרי מיד (עי' שבת ט"ז ב'), ודין זה הוא מסברא שפקע שם כלי, ובקרא 'ואותו תשבורו' נתחדש לגבי כלי חרס בלבד ששבירה היא במקום טבילה (לשון המאירי), והשבירה מוציאתו מטומאת כלי (לשון תוס' שאנץ), והיינו באופן שלא נשבר לגמרי, ורק אינו ראוי לתשמישו הראשון, ששבירה באופן זה אינה מטהרת מסברא, אלא הוא חידוש הקרא כמו טבילה שבכלי חרס מעשה שבירה מטהר, ובאופן זה של טהרה אין הכלי נטהר מיד, אלא נעשה טבול יום כמו בטבילה בשאר כלים.

אמנם שיטה יחידאה היא, ורוב הראשונים סוברים שכל אופן של שבירה נלמד מקרא 'ואותו תשבורו', ואעפ"כ נטהר הכלי לגמרי מיד, ודין טבול יום נאמר רק בטבילה במקוה, ויש לדון לפי דעתם אם נתחדש בקרא ששבירה מטהרת משום שפקע שם כלי – וקא סלקא דעתך שאע"פ שאינו ראוי לקבל טומאה, מכל מקום טומאה שכבר חלה לא פקעה – או שמעשה שבירה מטהר, ולפי תוספות (חולין ע"ג א' ד"ה בשעת, זבחים צ"א א' ד"ה לא, ר"ש כלים פכ"ח מ"כ) שכלי טמא נטהר רק אם נשבר באופן ששוב אינו בר קבלת טומאה, מבואר שסוברים שכיון שפקע ממנו שם כלי, ממילא נטהר, וכן מפורש בתוספות רי"ד (שו"ת קי"א) כתב בזה שני טעמים, וז"ל, השבירה מבטלת את הכלי מתורת כלי, ומשום הכי מטהרת אותו דכבר לא הוי כלי, וגלי רחמנא בכלי חרש והוא הדין בכל הכלים, דטעמא דמילתא דבטל מתורת כלי, ומה לי כלי חרש מה לי שאר כלים, עכ"ל.

ובדעת רש"י לכאורה היה נראה שמעשה השבירה מטהר, שהרי סובר (חולין קכ"ג א' ד"ה טלית) שיתכן אופן של שבירה, שהכלי נטהר מכח אותה שבירה, ואעפ"כ הכלי עדיין בר קבלת טומאה, והסכימו עמו הרמב"ן, הרשב"א והר"ן (שם), אמנם באמת גם בדעת רש"י נראה ששבירה מטהרת משום פקע ממנו שם כלי לענין טומאה, וממילא נטהר, שמלשונו בחולין (קכ"ג א' ד"ה טלית) משמע ששבירה מטהרת משום ששוב אינו ראוי לתשמישו הראשון ובטל ממנו שם כלי, וצריך לומר שכיון שהכלי נשבר באופן ששוב אינו ראוי לתשמישו הראשון, פקע השם של הכלי הראשון, ולכן נטהר, אבל כיון שיש עליו שם של הכלי החדש שראוי לאותו תשמיש, מקבל טומאה מכח אותו שם כלי חדש. וע"ע בזה בקובץ שיעורים (פסחים אות קנ"ה) ובמשנת רבי אהרן (טהרות סי' ל').

[1] יוצא מכלל זה 'משכב הזב' שנעשה אב הטומאה כמו הזב שישב עליו, וכן 'בועל נדה' שנעשה אב הטומאה כמו הנדה, ולדעת הרמב"ם שאף מת עצמו הוא רק אב הטומאה, כל טמא מת אינו יורד בדרגת הטומאה, שהרי נעשה אב הטומאה כמו המת, [וכן כלי שנגע במת או בטמא מת, שנעשה כמו המטמא מדין 'חרב הרי הוא כחלל', אך דין זה גזירת הכתוב היא להוציאו מן הכלל]. אמנם יש שביארו שמשכב הזב הוא מקור טומאה, והזב אינו מטמאו, אלא 'משכב הזב' טמא מכח עצמו, וישיבת הזב עליו רק עושהו משכב הזב, [אך עי' ראב"ד (תו"כ דבורא דחובה פי"ב אות א') שכתב שהזב מטמאו], וכן בועל נדה י"ל שהוא מקור טומאה ואין הנדה מטמאתו, ובטמא מת יש לומר ע"פ הספרי זוטא (פ' קרח הובא, הובא גם בילקוט שמעוני סי' תשס"א) שדרשו ממה שנאמר 'הנוגע במת', שרק הנוגע במת טמא, אבל המת עצמו אינו טמא, וא"כ י"ל שהמת אינו מטמא אחרים אלא ה'נוגע במת' נטמא מכח עצמו.

[2] לכאורה היה נראה לפרש לשון 'אב הטומאה', שהוא מקור הטומאה, ו'ולד הטומאה' או 'ראשון לטומאה' הוא מה שנטמא מכח טומאה אחרת, אמנם לדעת רוב הראשונים שמת נקרא אבי אבות הטומאה מפני שהוא מטמא את הטמא מת שנעשה אב הטומאה (עי' הערה הקודמת), מבואר שטמא מת מקבל טומאה מאחר ואעפ"כ נקרא 'אב' מחמת חומר טומאתו, וגם מדין 'משכב הזב' לדעת הראב"ד (עי' הערה הקודמת) מבואר כן, שהוא אב הטומאה אע"פ שקיבל טומאה מהזב. וכמו כן יש ראשון לטומאה שהוא מקור הטומאה, כגון שורף את הפרה. ולכן פירשו ש'אב הטומאה' ר"ל טומאה חזקה שבכחה לטמאות אף אדם וכלים, ו'ראשון לטומאה' ר"ל טומאה חלשה שבכחה לטמאות רק אוכלים ומשקים.

[3] וכדי שלא ישרפו תרומה וקדשים על טומאה זו – שהיא טומאה דרבנן – עשו חכמים היכר לדבר, שאם המשקים נגעו בכלי מאחוריו, רק אחורי הכלי טמאים ולא תוכו, מלבד לענין קדשים ופרה שגם תוכו נטמא.