תפריט
מסכת בבא מציעא עוסקת בדיני ממונות. שני הפרקים הראשונים בדיני אבידה ומציאה, והפרק והשלישי, פרק המפקיד, בדיני פקדון.
הפרק הרביעי, פרק הזהב, עוסק בדיני מקח וממכר. ובעיקר בענין אונאה. הפרק החמישי, איזהו נשך – בדיני הלואה ועסקאות, ובעיקר לענין איסור ריבית.
הפרק הששי, השוכר את האומנין, בדיני שכירות פועלים או בהמות, והפרק השביעי, השוכר את הפועלים, בזכויות הפועלים, בעיקר לענין אכילת פירות בעל הבית בשעת עבודתם, וכן בדיני ארבעת השומרים.
הפרק השמיני, השואל, בדיני שאלה, וכן בעניני שכירות בתים. הפרק התשיעי בעניני אריס וחוכר, וכן בענין גביית תשלום שכירות וגביית חוב, והמצוות הקשורות בהם: לא תלין, ביומו תתן שכרו, לא תחבול בגד אלמנה, לא יחבול ריחים ורכב ועוד.
והפרק העשירי, הבית והעליה, בדיני השכנים, שאחד גר בבית והשני בעליה, ועוד.
כל הענינים הללו ענין אחד הם: זהירות בממון חבירו. וכפי שכבר הזכרנו מהגמרא יכול הדבר להגיע מממונות לנפשות, כמו שנאמר: "כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח" (משלי א, יט).
ומה הוא ענין הנפשות, על איזה נפש מדובר, נחלקו בזה בגמרא (בבא קמא דף קיט.) בפסוק "מַה תִּקְוַת חָנֵף כִּי יִבְצָע כִּי יֵשֶׁל אֱלוֹהַּ נַפְשׁוֹ" (איוב כז, ח), רב הונא ורב חסדא, חד אמר נפשו דנגזל וחד אמר נפשו של גזלן. מאן דאמר נפשו של נגזל דכתיב "כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח", מאן דאמר נפשו של גזלן דכתיב "אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר: כִּי ה' יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ" (משלי כב, כב-כג).
רואים אנו איפוא כמה חמורים הענינים שבין אדם לחבירו. ובענינים אלו אפילו יום הכפורים אינו מכפר עד שירצה את חבירו.
בהתקדש יום הכפורים נוהגים לומר "תפילה זכה", שהיא בעצם ודוי על החטאים. ובתוכם ודוי על החטאים שבין אדם לחבירו. מתחילה היו ענינים אלו בסוף התפילה זכה, אך החפץ חיים הורה להקדימם, שמא לא יספיקו לומר זאת, וזהו הרי עיקרו של ודוי, שבזה לצערינו נכשלים כמעט כולם, וכמו שנזכר שם בתפלה זכה: "ולהיות שידעתי שכמעט אין צדיק בארץ אשר לא יחטא בין אדם לחבירו וכו'".
ויהי רצון שנזכה להיות טובים וישרים, בסייעתא דשמיא, וכמו שאנו אומרים בתפילת נעילה: "אתה נותן יד לפושעים, וימינך פשוטה לקבל שבים, ותלמדנו ה' אלקינו להתודות לפניך על כל עונותינו, למען נחדל מעושק ידינו".
