ה"אבן עזרא" נשאל פעם על ידי תלמידיו: מפני מה "צדיק ורע לו – רשע וטוב לו"?
שמע, והשיבם במעשה שהיה:
שני אנשים הלכו בדרך וישבו לאכול. לאחד היו שלוש חלות לחם, ולחברו רק שתיים.
פנה אליהם עובר אורח וביקש בתחינה: "רעב אני ואין לי לחם לאכול. אולי תיתנו לי מפיתכם ואשלם לכם…".
נתרצו השניים ושיתפוהו בסעודתם. יחד אכלו השלושה את כל חמשת החלות. משסיימו, נתן להם הזר חמישה זהובים.
או אז התעוררה השאלה – הכיצד יחלקו ביניהם את חמשת הזהובים? בעל שלשת החלות טען שיינתנו לו שלושה זהובים, שהרי שלו היו שלוש מן החלות. לעומתו טען בעל שתי החלות שיחלקו את הכסף לחצאין -שהרי האורח אכל משניהם בשווה, ולא הקפיד לאכול משל מי מביניהם יותר.
החליטו החברים להביא את הדבר בפני רב העיר. ואמנם, פסק הדין הפתיע אותם למדי. הרב פסק כי בעל שלוש החלות ייקח ארבעה זהובים, ובעל שתי החלות יסתפק בזהוב בודד…

ה'אבן עזרא עצר את סיפורו ונתן לשומעים לעכל את פסק הדין. "מה אתם אומרים על מה ששמעתם כעת?" – שאל. התלמידים לא הבינו. פסק הדין שנתן רב העיר לשני החברים לא מצא חן בעיניהם כלל ועיקר.
פנו וטענו: "הנה הרב פסק לבעל שלשת החלות אפילו יותר ממה שתבע. מה פתאום מגיעים לו ארבעה זהובים? אין זאת כי אם משפט רשע!".
שמעם ה'אבן עזרא, והשיב בנועם: אם אין אתם יכולים לרדת לסוף דעתו של שופט בשר ודם, איך רציתם להבין את משפטי הקב"ה, "צדיק ורע לו – רשע וטוב לו"?
אסביר לכם היטב טעמו של פסק הדין, ושימו לב היטב:
כל אחד משלשת הסועדים אכל שליש מיכל לחם, כי כולם הרי אכלו בחבורה באופן שווה. כעת, אם נחלק כל לחם לשלושה שלישים, נקבל חמישה-עשר שלישים, כאשר כל אחד מהאוכלים סעד את ליבו בחמישה שלישים. יוצא אפוא שבעל שתי החלות אכל חמישה שלישים מתוך השישה שהיו לו, ולא נשאר ממנו לאדם השלישי אלא שליש אחד, עליו מגיע לו זהוב אחד. לבעל שלשת החלות, לעומת זאת, היו תשעה שלישים, חמישה מתוכם אכל ואת השאר – ארבעה במספר – נתן לאורח. האם לא מגיע לו בשל כך ארבעה זהובים תמימים?…

"זה שנאמר בתהילים על ידי נעים זמירות ישראל: "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו". כי הן מה שאנו רואים כ'צדיק ורע לו, והן מה שנראה כ'רשע וטוב לו – מוצדק לחלוטין!" – סיים ה'איבן עזרא את דבריו באזני שומעי לקחו מלאי ההתפעלות.