תפריט
הנה חכמינו ז"ל הפליגו בשבח ארץ הקודש אשר על מעלתה כתוב בתוה"ק (דברים ח', ז-ח) "כי ד' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה וגו' ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש", ואמרו ז"ל (מגילה ו.) "אמר רבי יוחנן וכו' כינרת זו גינוסר ולמה נקרא שמה כינרת ע"ש שהפירות מתוקים כקול הכינור".
מצינו לרבים מצדיקי הדורות שעל אף התגוררם בארצות העמים, ביקשו להדר ביום קדוש זה אחר פירות ארץ ישראל.
הרה"ק מרוז'ין זיע"א היה עורך שולחן חגיגי עם פירות ארץ ישראל, והדגיש את אמרת האר"י ז"ל ש"פירות ארץ ישראל הם סגולה ליראת שמים". גם הרה"ק רבי יוחנן מרחמסטריווקא היה נוהג להדר שולחנו ביום חג זה ולהעלות עליו מפירות וזמרת הארץ, וכן נהג בנו הרה"ק רבי נחום זיע"א להדר את היום בפירות ארץ ישראל, ואפילו תחת השלטון הסובייטי, ודמעות כיסופין בעיניו לזכות לעלות ארצה.
מסופר, כי פעם ביום ט"ו בשבט ישב הרה"ק משינאווא זיע"א על יד השולחן עם חסידים ואנשי מעשה ואכלו פירות. בין הפירות היה שם פרי ה'אננס' והיה שם בין המסובים איש אחד מבני ארץ ישראל, ופנה אליו אחד מן המסובים בשאלה: 'האם יש פרי כזה בארץ ישראל?' כשמוע הרה"ק משינאווא שאלה זו, קפץ ממקומו כנשוך נחש וצעק על איש זה: "אם התורה הקדושה מעידה ש'לא תחסר כל בה', איך אתה מרהיב בנפשך לשאול שאלה כזאת?!" ('דברי מנחם' – סטרופקוב, עמ' ק"נ)
מנהג ישראל תורה להתפלל ביום חמשה עשר בשבט על אתרוג כשר ומהודר, כך כתוב ב"בני יששכר" (מאמרי שבט ב, ב) "יש לרמז מה שקיבלנו מרבותינו להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר יפה ומהודר, שיזמין השי"ת בעת שיצטרך למצוה. כי הנה זה היום אשר עולה השרף באילנות, והוא כפי הזכות של כל אחד מישראל, הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא – ראשית יסוד הצמיחה – שיזמין לו השי"ת לעת המצטרך את הפרי עץ הדר, והנה תפילתו תעשה פירות. וזה שרמז התנא באומרו לשון יחיד 'ראש השנה לאילן', להורות על האילן המיוחד המבואר בתורה למצוה", עכ"ל.
בספר 'בן איש חי' הביא את דברי ה'בני יששכר' הנ"ל, ואף חיבר תפילה מיוחדת על זה, וכך כתב בראש התפילה: "מקובל אצל חכמי אשכנז ז"ל שצריך לבקש ביום ט"ו בשבט בפרטות על האתרוג שיזדמן לישראל אתרוג טוב, ואגב האתרוג תפילה על שאר עצי הפרי".
מסופר על הרה"ק רבי חנוך העניך דב מאלעסק זי"ע שאמר, "שביום ט"ו בשבט בוחר לו אתרוג על האילן".
עובדא מופלאה ידועה בצילו של הרה"ק רבי מרדכי מנדבורנה זי"ע: דרכו של אחד מן המסתופפים בהיכלו היתה, להביא לו בכל שנה את האתרוג לסוכות. פעם בהיותו על אם הדרך בדרכו לרבינו, התאכסן אצל רב אחד. עינו של הרב צדה את האתרוג, פנה אליו ואמר: תן לי את האתרוג, ואל דאגה, רבך לא יוותר בחג מבלי אתרוג. הסכים החסיד והלך וקנה אתרוג אחר לרבו.
ויהי כשהגיע לבישטינא ונכנס לקודש פנימה, נטל רבינו את האתרוג ואמר: "לא, אין זה האתרוג שלי!". סיפר לו אותו החסיד את כל מה שהיה לו עם הרב הנ"ל, ונסע חזרה אל הרב וסיפר לו כל המעשה, נטל בחזרה את האתרוג ושב אל רבינו. או אז נענה אליו רבינו: "אכן כן, זהו האתרוג של מרדכי". וסיים ואמר: "מהיכן ידעתי איזהו אתרוגי? אלא שבחמישה עשר בשבט, כשמבקש אני על אתרוג נאה, מראים לי מן השמים בדיוק האיך שיראה האתרוג שלי, בכך ידעתי שאין זה אתרוגי".
ניתן להסמיך לכך מה שמסופר על הרה"ק רבי נפתלי הירצקא מראצפערט זצ"ל, שהיה נוהג לומר את כל ספר תהילים מהחל ועד כלה, ביום מסוגל זה – חמשה עשר בשבט, כשטעמו ונימוקו עימו להנהגה העילאית, כי אז עת רצון היא להתפלל לזכות לאתרוג נאה ומהודר. ופעם אחת אירע כי באמצע אמירת התהילים – בהגיעו לחצי הספר, הגיעו אנשים אשר שיחרו לפתחו וביקשו ממנו עצות וברכות ובכך הפסיקו ועצרו אותו מלסיים את כל ספר תהילים כמו שהיתה באמנה איתו.
כעבור שנה בחג הסוכות, זכה לאתרוג נאה ומהודר ביופיו ובמראהו. אחר שנטל את האתרוג ובירך על מצוותו, נתנו למתפללי בית מדרשו שרצו לזכות לברך על אתרוגו של הצדיק. אך על ידי משמוש כמות האנשים שנטלו את האתרוג נתכער האתרוג והיה צבעו נוטה לשחרות אך רק מצידו אחד.
או אז פנה הרה"ק רבי נפתלי, נטל את האתרוג, והחווה בידו לסובביו ומקורביו כי בצד אחד האתרוג נאה ומהודר, זך ונקי ללא כל רבב, וכה אמר: "זה חלק האתרוג מיום חמשה עשר בשבט לפני הצהריים – כשעוד הניחו לי לומר את חציו הראשון של ספר התהילים" – ומיד החווה והראה לכולם את צידו השני של האתרוג שנעשה בו סממני שחרות, והתבטא: "והנה כעת ראו את צידו השני, זהו חלקו השני של יום ט"ו בשבט שלא הניחו לי לומר את חציו השני של ספר תהילים…"
מנהג זה להתפלל על האתרוג משתלב יפה עם המנהג שנוהגים בתפוצות ישראל לאכול בט"ו בשבט מרקחת מהאתרוג שבירכו עליו בחג הסוכות, כמו שמובא ב'ספר חסידים החדש' (לרבינו משה הכהן בן אחותו של הרא"ש, אות נ') וז"ל: "רק תוכל לעשות מן האתרוגים מעשה מרקחת ולכבד עמו הלומדים תורה, ולתת ממנו לאנשי אמת, אנשי חיל, לסעודת מצוה, ולברך עליהם כהלכתן".
ובספר 'אורחות חיים' (סי' תרס"ד ס"ט אות ח') כתב: "והאתרוג עושים אותו מרקחת בסוכר אחרי החג להעלותו על השולחן בליל ט"ו בשבט ר"ה לאילנות בכלל הפירות שיברכו עליו מאנשי הבית, איש או אשה, וגם ליתן ממנו למקשה לילד שהיא סגולה שתלד ברווח ויצא הוולד קיימא לחיים טובים ארוכים לשלום כשאוכלת ממנו באותה שעה".
וכן הובא בספר 'בן איש חי' (פר' ראה אות י') "וגם אותם הקונים אתרוג לנענוע לחג, מצניעין אותו עד ט"ו בשבט ואוכלים אותו".
שח הרה"ק רבי ישראל מטשורטקוב זיע"א: "יומא דפגרא זה בא להורות התחזקות ותקוה לישראל. כי אנחנו בגלות זו כשני אלפים שנה, עד שכמעט אפסה כל תקווה חלילה, אבל ישראל הם למעלה מן הטבע, וגם בשעה שלכאורה אפסה כל תקוה ותוחלת, אז הקב"ה מושיע אותם שלא כדרך הטבע.
דהנה קביעת ר"ה לאילנות ביום ט"ו בשבט מסמל איפוא את גאולת ישראל – 'כימי העץ ימי עמי' (ישעיהו סה, כב), נמשלו ישראל לעץ, העומד ערום וקפוא בחורף, הסופות מטלטלות אותו ומאיימות עליו לעוקרו, ולכאורה מצבו ללא תקוה.
אולם גם בשעה זו, בעצם ימי החורף, יונק האילן חיות מחודשת ממעמקי האדמה. כך ישראל נתונים לביזה ולמשיסה כל הימים, ודוקא במעבה האפילה נרקם כבר אור הגאולה, אורו של משיח. למראית עין שולט הייאוש, אולם השרף כבר עולה באילנות".
(חלק מן המאמרים – מאוצרו של הרה"ג ר' שמואל צבי גנץ שליט"א)
