תפריט
שנינו בכתובות ריש פרק ו' שאם אדם חבל באשת איש, 'בושתה ופגמה שלה'.
שהנה כל אדם החובל בחבירו חייב חמשה דברים: נזק, צער, ריפוי, שֶבֶת ובושת (ב"ק פ"ח מ"א), ולגבי החובל באשת איש שנינו כאן שבושת ונזק – 'בושתה ופגמה' – לאשה. ['נזק' הוא ההפרש בין כמה הוא היה נמכר לעבד לפני החבלה וכמה הוא שווה עכשיו שיכול לעבוד רק עבודה פחותה, ו'שבת' הוא מה שהפסידו שאינו יכול לעבוד אפילו עבודה פחותה עד שיתרפא, אבל אינו חייב לשלם מה שהיה יכול לעבוד עבודה מעולה עד שיתרפא, משום שבתשלום של 'נזק' כבר שילם לו לעולם על ההפרש בין עבודה מעולה לעבודה פחותה].
דין צער ריפוי ושבת של החובל באשת איש לא שנינו במשנה, ודינם נתבאר בראשונים:
'צער' – לאשה משום שהצער שלה (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, רא"ש).
'ריפוי' – נחלקו בו הראשונים, יש שכתבו (ריטב"א ורא"ש) שהוא לרופא, ויש שכתבו (רשב"א ור"ן) שהוא לבעל כיון שהבעל חייב לרפאותה (עי' לעיל פ"ד מ"ח).
'שֶבֶת' – כתבו הרבה ראשונים (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, רא"ש) שהוא לבעל, משום שהוא תחת מעשה ידיה שהם לבעל. אמנם תוספות (ס"ה ב' ד"ה שלה) סוברים ששבת הוא לאשה, והוא בכלל 'פגם' ששנינו במשנה, וכמו שיבואר.
שיטת תוספות מהו 'פגמה' במשנתנו
הנה נחלקו אביי ורבא בפרק החובל (פ"ו א') בדין החובל בעבד עברי של חבירו, כגון שקטע את ידו, אביי סובר שמשלם נזק לעבד כיון שסופו להשתחרר ונמצא שההפסד שאין לו יד הוא לעבד, ושבת לאדון, כיון שעכשיו כל עבודת העבד היא לאדון, ונמצא שהאדון הוא שהפסיד את עבודתו עד שיתרפא. ורבא סובר שבין נזק ובין שבת לעבד. והקשו תוספות (במשנתנו) שלפי אביי ששבת הוא לאדון, באשה צריך להיות שבת לבעל, ולמה שנינו במשנתנו 'פגמה שלה', עיי"ש, ומקושייתם מבואר שנקטו ש'פגמה שלה' הוא לא רק נזק אלא גם שבת, וצריך ביאור מנין לתוספות לפרש כן, הרי שאר הראשונים פירשו ששבת הוא לבעל משום שהוא תחת מעשה ידים, ו'פגמה שלה' הוא רק נזק.
עוד צריך ביאור בעיקר שיטת רבא ששבת לעבד, הרי כל עבודת העבד לאדון, ומכח קושיא זו תוספות בבא קמא שם גרסו בדעת רבא שגם נזק וגם שבת לאדון, אבל תוספות כאן גרסו כהגירסא לפנינו שנזק ושבת לעבד, וצריך ביאור למה שבת אינו לאדון.
והרמ"ה (הובא בשמ"ק ב"ק שם) ביאר את הגירסא לפנינו – שלדעת רבא אף שבת הוא לעבד – שאין לאדון זכות בכל היד אלא רק לענין אותה מלאכה שהעבד עושה לו, ואילו התשלום של שבת הוא הזכות של כל היד, ולכן מוכרח הוא ליתן את הזכות של כל היד לעבד, [אלא שיקנו קרקע והאדון יאכל פירות כיון שיש לו זכות מלאכה ביד העבד, עיי"ש].
ומבואר מדברי הרמ"ה שחיוב שבת אינו המעשה ידים עצמם, אלא הכח של היד לעשות מלאכה, וא"כ דומה הוא לנזק, שהרי 'נזק' אינו תשלום של הפסד הממון שגרם לו מחמת החבלה, אלא 'נזק' הוא תשלום של עצם היד – [וכמו שהאריך להוכיח כן בספר אלף למטה (בסוף ספר גידולי הקדש, סי' ו'), ועי' גם רש"י (ב"ק פ"ה א' ד"ה היכי) ורע"ב (שם פ"ח מ"א) על קושיית הגמרא שכל המשלם נזק ייפטר מן הצער, שביארו שבתשלום של נזק כאילו קנה את היד וממילא יש לו זכות לקוצצה אע"פ שגורם לו צער] – ונמצא שנזק הוא חיוב לשלם את דמי היד שהפסידו לעולם – שקודם לכן היה ראוי לעשות עבודה מעולה ומעכשיו אינו ראוי אלא לעבודה פחותה – ושבת הוא חיוב לשלם את דמי היד שהפסידו לשעה, שעד שיתרפא אינו ראוי אפילו לעבודה פחותה.
ביאור דעת תוספות מהו 'פגמה'
ולפי זה מובן למה היה פשוט לתוספות כאן – שגרסו כמו הרמ"ה שלפי רבא הכל לעבד – שמה ששנינו במשנתנו 'פגמה שלה', הוא גם נזק וגם שבת, שהרי לפי ביאורו של הרמ"ה בגירסא זו, נזק ושבת יסודם אחד, שנזק הוא הכח של היד לעולם, ושבת הוא הכח של היד לשעה עד שיתרפא, וא"כ שניהם בכלל 'פגם', שהאשה נפגמה במה שאין כח בידה לעשות מלאכה כמו מקודם.
ושאר הראשונים שכתבו בפשיטות ששבת הוא לבעל משום שהוא תחת מעשה ידיה, סוברים שרק נזק הוא התשלום של הכח של היד לעשות מלאכה, אבל שבת הוא המעשה ידים עצמם, ולכן רק נזק הוא בכלל 'פגם' ולא שבת.
