לימוד התורה בקביעות

מסופר על הגאון הגדול רבי משה סולבייצ'יק, שבד בבד עם גאונותו ולמדנותו העצומה היה גם גבאי צדקה גדול ומפורסם. רבי משה היה מקפיד בקביעות איתנה שלא יעבור עליו יום ללא לימוד דף גמרא יהיה אשר יהיה. פעם היה עסוק מאוד וטרוד בענייני צדקה במשך כל היום כולו, ולא היה לו פנאי ללמוד את דף הגמ' היומי. ויהי בעת לילה לאחר שסיים את כל עניני הצדקה נטל לידיו גמרא והחל ללמוד את חוק לימודו.

כמובן שהרב היה עייף ומותש מעבודת היום, ולכן נמנם מדי פעם ולא יכול היה להחזיק עיניו, אך הוא לא ויתר וישב ולמד כך בעייפותו כי רבה עד שסיים את כל הדף.

למחרת פגשו הגאון רבי יחזקאל אברמסקי שידע את כל הנעשה ביום האתמול, וגם ידע על הקפדתו של רבי משה שלא יעבור עליו יום ללא לימוד דף גמרא. שאלו רבי יחזקאל את רבי משה סולובייצ'יק האם למד את הדף של אתמול על אף עייפותו, נענה רבי משה סולובייצ'יק ואמר הן. שאלו ר' יחזקאל וכי הבין מר את הדף לאשורו מרוב עייפות? אמר רבי משה, לא. אך לא למדתי את הדף של אתמול בשביל הדף של אתמול, אלא למדתי את הדף של אתמול בשביל כל אותם עשרות ומאות הדפים שיבואו מכאן והלאה, כי אם אתמול הייתי מוותר על הדף, הרי שאח"כ אוותר עוד עשרות ומאות פעמים על הדפים הבאים, ולא רציתי להגיע לידי כך.

זהו סודו של קביעות בלימוד התורה. כאן למדים אנו האיך משמרים את הקביעות, לא לוותר על הלימוד היומי בשום אופן, ולא משום שיחסר הלימוד של אותו היום, אלא בשביל שלא יחסרו המשניות או ההלכות של הימים והשבועות והחודשים הבאים.

בבעל הטורים פר' תרומה עה"כ "ועשית שנים כרובים זהב", מפרש את צורת הכרובים שציווה הקב"ה להעמיד בקודש הקדשים וז"ל: "כמו שנים שנושאין ונותנים בדברי תורה". הבה נסביר זאת בדרכנו שלנו. בדרך כלל בכניסה לבית או בחדר המבוא לבית, בעל הבית תולה תמונה כללית של מקום קדוש או מקום מוכר, לדוגמא תמונה מהציון הק' במירון או להבדיל תמונת נוף מרהיבה, ואילו במרכז הסלון תולה אחר כבוד תמונת הצדיק אשר בני הבית נמנים על תלמידיו. אך תמונות פרטיות ומשפחתיות יתלו בדרך כלל בחדרים הפנימיים של הבית, ואילו תמונות אישיות ביותר יהיו מוצנעים ושמורים עמוק בארון שבחדר הפנימי.

אמר הקב"ה, בניתי כאן משכן אולם וחצר, היכל ומקדש ועל כולנה קודש הקדשים, ומה אכניס אל תוך קודש הקדשים, את הדבר הפרטי והאישי ביותר שיש לי, שני כרובים "כמו שנים שנושאין ונותנין בדברי תורה". את התמונה של שני בחורים או אברכים יושבים ושונים את הלימוד היומי, את התמונה הזאת יש להניח לפני ד' תמיד.

איתא בספרים הק'. הנה בקדושה של שבת אומרים נקדישך ונעריצך 'כנועם שיח סוד שרפי קודש', ישראל קדושים חפצים לקדש שמו ית' כמו המלאכים המקדישים אותו. ומאידך בקדושה של מוסף אומרים "מלאכים המוני מעלה 'עם' עמך ישראל קבוצי מטה יחד'", כאן כבר עולים דרגה בניסוח, שחפצים לקדשו יחד עם המלאכים ולא רק 'כמו' המלאכים. ולכאורה קשה, אם מקודם אמרנו כנועם שיח, היינו בדומה להם, מדוע במוסף אומרים אנו "יחד" שמבקשים לקדשו יחד עם המלאכים ולא רק בדומה? אלא כאן (בשחרית) קודם קריאת התורה וכאן (במוסף) לאחר קריאת התורה.

כאן קודם הלימוד היומי – אז יכול האיש הישראלי לקדש שמו ית' רק 'כמו' מלאכי מעלה, וכאן לאחר לימוד היומי – שאז האדם כבר במדרגה שיכול לקדש את השי"ת 'יחד' עם המלאכים המוני מעלה, כי אינו דומה ישראל המקדש שמו יתברך קודם לימוד התורה לזה המקדשו לאחר קריאת התורה.

אמור מעתה, בטרם יישב האברך ללימודו היומי והקבוע הרי תפילתו 'כנועם' שיח סוד, ואילו אחר שכבר למד את שיעוריו היומיים הרי זה מציאות אחרת לגמרי 'יחד כולם קדושה'.

מספר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: זכורני כי לפני כשלושים שנים סיפרתי באחד מהשיעורים שמסרתי אז, מעשה שאירע לפני קרוב לארבעים שנה, והמעשה הזה הדהד בכל העולם. ומעשה שהיה באברך אשר היה לו שיעור יומי קבוע בגפ"ת והוא לא ויתר על השיעור הזה בכל מחיר ויהי מה. יום אחד התקיימה חתונת בן אחיו, והיה זה אח יחיד שלא היו לו עוד אחים זולתו, דא עקא שהחתונה נערכה בעיר אחרת וכתוצאה מכך ייאלץ להיעדר מהשיעור. לא מצא האברך מנוח לנפשו ובא להתייעץ עם מגיד השיעור. ייעץ לו המג"ש, שכיון שכשהתחיל למסור שיעור בדף היומי לפני שנים מספר (עדיין לא היה בטוח כל כך בעצמו ועל כן) הקליט לעצמו את ההכנה לשיעור על גבי "טייפ", הרי שהוא יכול לקחת את הקלטת ויקשיב לשיעור ברכבו בדרכו לחתונה, וכך עשה.

האברך לקח את בני משפחתו וילדיו ב'טנדר' שברשותו, ובדרך הקשיב לשיעור. ממש א מחיה. הדרך עבר בשלום ובשלוה עד שהגיע ל'טרעפיק' – פקק תנועה. בראות האברך ששעת החופה מתקרבת והם עדיין עומדים שם בעומס התנועה כמעט ללא ניע, החליט לעקוף את שורת המכוניות ע"י שעבר למסלול הנגדי של הכביש היכן שהרכבים באים מהצד שכנגד.

אמנם מעשה שכזה הוא מהחמורים ביותר שהרי כבר נאמר ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, אך אי אפשר לדון אדם בשעת דחקו, והוא יצא למסלול הנגדי בכדי לעקוף את שיירת הרכבים וכך הוא נוסע לאיטו בזהירות, מנסה לעקוף את הפקק כמה שיותר. אך לפתע הוא שומע קול יללת סירנה של המשטרה, הוא נבהל כהוגן ומיד חזר אל מסלולו, אל שיירת המכוניות העומדות בפקק. ויהי אך חזר לנתיבו, ומהצד שכנגד הגיחה משאית גדולה בשעטה ובדהירה מהירה, עד שאם היה ח"ו נשאר על הנתיב הנגדי לא היה נשאר ממנו וממשפחתו שריד ופליט השם ישמרנו.

הוא ידע היטב כי כעת ממתין לו דו"ח חמור וקנס כספי כבד מאת השוטר שהשמיע זה עתה את הסירנה לאמור, ראיתיך עובר את העבירה החמורה. אך כל זה לא השבית את שמחתו כי בכך למעשה ניצלו חייו שלו ושל כל משפחתו.

ברם, שום שוטר לא נראה באופק, והוא מביט במראות הרכב אנה ואנה לראות את השוטר ניגש אל רכבו בסבר פנים חמורות, אך כלום, הוא לא רואה שום רכב משטרתי ולא שוטר ולא צילו של שוטר. משראה שאין כלום המשיך בנסיעתו אל החתונה והגיע צליחה לשמחת אחיו. בדרכו חזרה מהחתונה, הפעיל שוב את השיעור בטייפ שברכבו, ומשהגיע אל השורה בה אחז בעת אשר כמעט והתנגש במשאית, שוב שמע את קול המשטרה… או אז הבין, כי בעת אשר הקליט המגיד שיעור את שיעורו נשמע שם באיזור מגוריו קול המשטרה והקול נקלט במכשיר ההקלטה, וקול זה הוא שהציל את חייו ואת חיי משפחתו.

הנה כי כן, זהו שכרו של הלומד שיעור בקביעות, התורה מגנא ומצלא כפשוטו. מספר שנים בטרם נסע האברך לחתונת אחיו, כבר דאגו לו משמים לניידת משטרה שתעבור במקום מגורי המג"ש בעת הקלטת השיעור – כדי להציל – כעבור שנים – את הלומד תורה בקביעות ואת כל משפחתו ממות לחיים. הסיפור הזה עורר הד חזק מאוד באותם שנים, וזה התפרסם בכל העולם כולו. כי מי יודע מה היה אילו לא היה שומע ומקשיב לשיעור המוקלט תוך כדי נסיעתו, כי הלא באמצעות ההקשבה לשיעור שמע את קולו של הרכב המשטרתי ונבהל וע"י כך חזר מהר למסלול הנסיעה וכך ניצל מהתנגשות ודאית עם המשאית, ואח"כ התברר, שלא היה שם לא משטרה ולא קול של משטרה, אלא כוח התורה שהגנה עליו ועל משפחתו.

מי לנו גדול כהרה"ק הבת עין שפירש באופן נורא את מאמר חז"ל "יקרה היא מפנינים – יותר מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים". והקשה הבת עין וכי יש דבר גדול וחשוב ויקר יותר מכהן גדול בעת שהותו לפני ולפנים, הרי מדובר במקום המקודש ביותר וביום הקדוש ביותר של השנה.

אלא, מסביר הבת עין, כי אכן יש לנו גדול יותר מכהן גדול לפני ולפנים, כי אמנם כהן גדול כאשר נכנס ביום הכיפורים לפני ולפנים היה נעמד 'בין הבדים', ואילו זה היושב ולומד תורה מקומו "בתוך ארון הקודש" ולא רק בין הבדים, זהו מקומו של היושב ושונה בקביעות.

ועל כך כבר הובטחנו ע"י חכמינו ז"ל (עבודה זרה י"ט) "אמר רבי יהושע בן לוי דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין לו" ושם בעמוד א' "אמר רבי אבדימי בר חמא כל העוסק בתורה הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו שנאמר כי אם בתורת ד' חפצו" וכתב שם במהרש"א, כי אמנם לדברי ר' יהושע בן לוי 'נכסיו מצליחין לו' דהיינו, שאם ישקיע בנכסיו הם יצליחו. אבל מוסיף המהרש"א בדברי רבי אבדימי בר חמא: "כאן הוסיף לומר הקב"ה עושה לו חפציו" שלא יצטרך להשקיע כלום משלו אלא הכל יעשה הקב"ה בעצמו, שאם איננו מוותר על לימודו הרי שמעצמו יפרח ויגדל ויעלה מעלה מעלה כי הקב"ה הוא שיעשה עבורו את חפציו.

היוצא מדברינו, כי זה היושב ועוסק בתורה בקביעות, איננו מוותר על המשנה וההלכה היומית, אף אם מדובר באדם הטרוד למחייתו, ויש לו רק את המשניות הקבועות או כמה סעיפי ההלכות או הדף היומי וכדו', אבל עליהם איננו מוותר כל ועיקר, הרי הוא זוכה להיות בחברתו של הקב"ה, מקומו בתוך ארון הקודש והקב"ה עושה בעבורו את חפציו. מה צריך יותר מזה?

למאמרים האחרונים

.

רבי יונה שטנצל זצ"ל

.

באור המשנה - קידושין

.

אודות גיטין וקידושין

האזנה לשיעורי הרב אברהם יעקב בוים

0723323020 >> 1 >> 1 >> 4

אנחנו שולחים למייל (בתזמון שאתם בוחרים)
תוכן תורני מרתק וייחודי!

מיד לאחר ההרשמה תקבלו מייל עם פירוט אפשרויות התזמון לבחירה

דילוג לתוכן