מסופר על הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל שהיה בפיו סיפור להמחיש מה התוצאה כאשר מחליפים טפל לעיקר ועיקר בטפל. וכה דבריו: "מעשה שהיה וביקרתי באחת מערי השדה בסביבות העיר ניו-יארק לצורך אסיפת כספים לישיבת יח"ל, ומטבעם של דברים אני מבקר גם אצל עמי הארץ שאינם מבינים תורה מהי אבל מבינים כסף מהו, אך הרבה פעמים גם מאלו העשירים בכסף ועניים בדעת – גם מהם אשיג תמיכה נאה בלומדי התורה.

"פגשתי ביהודי עשיר עם הארץ גדול, הלה ביקש להתגאות בפני ולהראות את גודל ידיעתו בתורה, אמר לי, היות וכתוב בשו"ע שבחג השבועות נוהגים לאכול מאכלי חלב, והיות וימי הספירה הם הכנה לחג השבועות, על כן הריני נוהג לאכול בכל ימי הספירה 'קרעפלעך' ובלינטשעס הממולאים עם גבינה, בכל לילה כמנין הספירה של אותו יום. שאלתיו, ומה קורה אם אתה שוכח לילה אחד לאכול את מאפי החלב? השיב: אני ממשיך לאכול אותם בלילות הבאים בלי ברכה…

"ראו נא את התלמיד חכם שלנו" סיים הגר"מ שפירא את סיפורו, "הוא יודע את השו"ע סי' תצ"ד 'ונוהגין לאכול מאכלי חלב', הוא הפגין ידיעה בשו"ע סימן תפ"ט 'אם שכח לברך באחד מן הימים סופר בשאר הימים בלא ברכה', וגם השכיל אותנו בספרי מחשבה שכל ימי הספירה הם הכנה לחג השבועות! אך זאת התוצאה. כי כאשר עושים טפל לעיקר, ומשקיעים חשיבה בתפריט מאכלי חלב לשבועות יותר מחשיבה האיך ספיה"ע הוא הכנה לחג השבועות, או אז מגיעים לכזה עירוב תבשילין בהלכות!

הנה כי כן, בימים אלו 'ימי הספירה' נוהגים במקצת דיני אבלות, מאחר ובימים אלו מתו עשרים וארבעה תלמידי רבי עקיבא על שום שלא נהגו כבוד זה בזה כמובא ביבמות (ס"ב), משכך, שומה עלינו להעמיק בעיקר, ולהתבונן במידות שבין אדם לחבירו, להגביר פעלים ב"לנהוג כבוד זה בזה" ולהרבות אחוה ורעות בישראל.

וכאן עלינו לשאול 'שתיים מי יודע': א. היתכן שדווקא רבי עקיבא, שמשנתו הית "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים ט' ד') הוא זה שלא הצליח להעביר את מורשתו לתלמידיו והם אלו שנכשלו ב-לא לנהוג כבוד איש ברעהו, שהוא ההיפך מ'ואהבת לרעך כמוך'? ב. על מה ולמה ביזו זה את זה, הרי הם היו אריות שבחבורה, יושבי אוהל הלנים יומם ולילה באהלה של תורה, ואם רק נשווה ונשפוט על הכלל ממי שיצא מן הכלל, הלא הם חמשת התלמידים שנשארו בחיים ובראשם התנא האלוקי רשב"י שחז"ל אומרים עליהם ש"הם העמידו תורה" לאחר שהעולם היה שמם מתורה, וכאשר כל עשרים וארבעה אלף התלמידים מכונם בחז"ל 'תלמידי רבי עקיבא', מן הסתם ראויים היו לתואר תלמיד שקנה את משנה רבו, וא"כ לבטח לא רבו והתווכחו על הבלי עוה"ז החומרי, על כן עלינו להתבונן באלו דברים לא היו תמימי דעים, שזה הביא אותם לא לנהוג כבוד זה בזה.

וכדי לבאר את הדברים נקדים במעשה שהביא הגאון רבי זושא הורוביץ שליט"א – רב דקהילות החסידים באלעד, בספרו 'נועם שיח', ביהודי נודד שלא הכיר את מנהגי החסידים באופן כללי, ובמיוחד לא ידע על זהירותם היתירה בענין מצה שרויה בפסח. באחד ממסעותיו נקלע לשהות בחג הפסח במחיצתם של משפחה חסידית אשר קיימה בהידור "כל דכפיו ייתי וייכול". בהגיעם ל'שולחן עורך' עת הגישו לסועדים בשר ודגים וכל מיני מטעמים, הגישו גם משקה המוכנה ביידיש 'בארשט' (חמיצה, מי סלק). מיודענו לתומו טבל את המצה בבארשט האדום האדון הזה לעיני ראש המשפחה ובניו החסידים ההמומים, אשר מיד פתחו כולם במקהלה ובצווחה: "שרויה, פסח, גיוואלד! הייתכן על שולחננו מצה שרויה בליל הסדר!" האורח המסכן נרעש ונפחד מפחד יושבי הבית לא הבין על מה יצא הקצף, הלא כך נהגו לאכול במדינות ליטא מקדמת דנא, וכמובן "אזל חיוורא ואתא סומקא" פניו החווירו והאדימו חלופות.

ויהי לאחר החג והחסיד בעל הבית נסע אל רבו האדמו"ר הריי"ץ זצוק"ל, סיפר לרבו את אשר קרהו בליל הסדר עם אותו אורח. הפטיר אחריו הרבי ואמר לו: "מעדיף אני שהמצה תתאדם מהבארשט, מאשר שהפנים של יהודי יתאדמו מבושת, כי המבייש פני חבירו ברבים – חטאו גדול יותר מחטא אכילת שרויה בפסח!"

וכבר ראינו בחז"ל האיך יש לכבד את הזולת גם כאשר אין דעתו כדעתנו. דהנה בכל הדברים השנויים במחלוקת בית שמאי ובית הלל נקטינן הלכה כבית הלל (עירובין ו'), ונשאלת השאלה, דא"כ מדוע בכל ששה סדרי משנה אשר סידרם רבינו הק', כאשר הוא מביא את שתי השיטות ב"ש וב"ה, הוא מקדים באזכרתו את ב"ש לפני ב"ה, הלא מן הראוי היה להזכיר ראשונה את השיטה הנכונה יותר בהלכה למעשה, כיון שבדרך כלל המוזכר ראשון מראה על חשיבותו והיה צריך רבינו הק' להקדים את שיטת ב"ה לפני ב"ש? אך מובא בספרים כי היא הנותנת. שרבינו הק' רצה להקנות דרך ויסוד בעבודת ד' במשנתם של בית הלל, דהיינו, דעו לכם למה ההלכה נפסקה כמו בית הלל, היות והם כיבדו את בית שמאי ותמיד הכניעו את עצמם לשמוע תחילה את דעתם של ב"ש, ורק אח"כ השמיעו את שיטתם ומרוב ענוותנותם כיבדו את השיטה הנוגדת להם, ותמיד נתנו לבית שמאי להיות ראשון המדברים, ומשום כך זכו שההלכה כמותם ולכוון את דעת השי"ת ותורתו שגם הבורא ב"ה בחר את ההר הנמוך מכל ההרים ועליו נתן את תורתו, וע"כ הקדים רבינו הק' את בית שמאי לבית הלל.

לאחר דברים אלו נשכיל להבין על מה ולמה לא נהגו כבוד זה בזה תלמידי ר"ע. דכשם שב"ש וב"ה חלוקים בדעותיהם מהו רצון השי"ת ומשה עבדו בפסקי ההלכות, כך גם תלמידי ר"ע היו חלוקים בדעותיהם מהו דעתו של רבי עקיבא רבם. הם ידעו גם ידעו את משנת רבם על מצוות "ואהבת לרעך כמוך", אבל חשבו שכל זה בנוגע לבין אדם לחבירו להיטיב עם הזולת ולא לביישו על התנהגותו בעניינים גשמיים, אבל בעניינים רוחניים בדברים שבין אדם למקום, בדברי תורה והלכה, אזי אדרבא, מרוב אהבת ישראל עלי לדאוג שחברי ישנה את דעתו אף אם הדבר גובל בבושתו בפני רבים, כי העיקר שחבירי יצעד בדרך הנכונה ולא יסלף את דברי רבי ומורי רבי עקיבא. אכן, תלמידי ר"ע לא נהגו כמו בית הלל שכיבדו את השיטה הנוגדת להם עד כדי לשמוע אותם ראשונים אף שסברו שהצדק איתם, אלא נהגו כמו הסיפור דלעיל. ואכן אין מדובר כאן באי זהירות בבין אדם לחבירו על דברים גשמיים, אלא על דברים שמתנצחים בהם תלמידים ההוגים בתורה יומם ולילה.

ולפי זה נבין גם מהו הסיבה שמפילים תחינה לבנין בית המקדש מיד בסיום מצות ספירת העומר בכל לילה ולילה. כי היות וביהמ"ק נחרב בעוון שנאת חינם – שלא נהגו כבוד זל"ז, והיות ובימים אלו מתו תלמידי ר"ע גם על אותו חטא של 'לא נהגו כבוד זה בזה', שהוא ההיפך מאהבת חינם, על כן תקנו להזכיר לכאו"א מאיתנו שאנו עדיין בתקופה של חורבן הבית ומוטל עלינו לתקן חטא זה של שנאת חינם, להתעמק ולהתבונן ביתר שאת במידות שבין אדם לחבירו ולהרבות באהבת חינם, כי לא די שמתאבלים אנו על מות תלמידי ר"ע, אלא העיקר הוא לזכור ולשנות את הדרך ולנהוג כבוד זה בזה ואזי נזכה בקרוב לבנין בית המקדש ולהקרבת קרבן העומר בפועל במהרה בימינו אמן.