תפריט
אצלנו במושב, כולם מכירים את כולם. בפרט אני – בעל הצרכנייה היחידה במושב, די מעורה בחייהם של התושבים. כאשר מאן דהוא עומד לערוך שמחה בביתו, אני בין הראשונים שמבחינים בכך לפי הקנייה החגיגית שהוא עורך.
דווקא מסיבה זו אחזה בי פליאה כאשר ביום בהיר אחד ראיתי את מנשה עורך קניה גדולה וחגיגית. ניסיתי להעביר בראשי את כל האפשרויות הקיימות, אולי "בר מצוה"? לא.
הן רק לפני כחודשיים נכנס בנו הבכור לעול המצוות. אולי אירוסין? גם לא מסתבר. מה
כן? איני יודע.
כאשר מנשה מתקרב עם העגלה לקופה, אני לוחש לו באוזן "מזל טוב מנשה, לשמחה זו מה עושה?"
מנשה עונה לי בפנים זורחות "אני עורך היום בביתי סיום סדר נשים". למי? "לי ולמאירק'ה
בני…"
אה! זה מה שאתה לומד כל יום לאחר מעריב עם מאירק'ה בפינת בית הכנסת?
מנשה הנהן בראשו וסיפר "מי כמוך יודע שאנו בני המושב עסוקים כל היום בעבודת כפים
קשה, ובהגיע שעת הערב נעצמים שמורות עינינו כמו מעצמם. זמן רב חיפשתי משהו שיקשר יותר ביני ובין ילדי. לפני כשנה צדה את עיני עלון "קביעותא" של "המפעל ללימוד המשנה וההלכה היומית" שם התוודעתי לארגון ששם לו למטרה לימוד שתי משניות מידי יום.
מאז, מידי יום קבעתי עם מאירק'ה את הזמן שלאחר תפילת מעריב ללימוד משותף של
המשניות היומיות, וכך, יום אחר יום, מבלי להבחין סיימנו מסכת ועוד מסכת, ועתה זכינו
לסיים סדר שלם. קשה לי לתאר לך את הקשר החם שגרם הלימוד המשותף לי ולבני".
עיניו נצצו מאושר ושמחה, ולי לא נותר אלא לקנא בו קנאת סופרים וליישם את הדבר גם
עם בני…
