תפריט
נהגו הרבה מקהילות ישראל, כי במיני מאכל שונים שהיו בדורות קודמים חשש חמץ, שוב אין אוכלים אותם משום "ואל תיטוש תורת אמך"
נהגו ישראל להחמיר חומרות בפסח, יותר מכל השנה, משום שהיא המצווה הראשונה שנצטוו עליה ישראל כולם, וקיבלו עליהם באהבה, והחמירו בכלליה ופרטיה וכל המאריך בדקדוקיה מאריכים לו ימיו ושנותיו (רדב"ז ח"ג תקמו ושו"ת מן השמים סימן ע') .
טעם אחר: לפי שכל יציאת מצרים היתה בגלל שלא שינו שמם לשונם ולבושם, שהוא בגדר חומרא יתרה, ולכן מקפידים בפסח על חומרות והרחקות יותר מכל השנה (משך חכמה פרשת בא על הפסוק ואתם לא תצאו).
טעם אחר: כיון שראינו שהקב"ה מחמיר, וכתב "בל יראה ובל ימצא", ומאי נפק"מ לקב"ה אם אנו אוכלים חמץ או מצה? אלא כמלך שצווה על עבדיו לעשות דבר, וכשהם רואים שהמלך מאד מחמיר בדבר, גם עבדיו מחמירים בדבר זה (ילקוט יושר דף צ' בשם רבו בעל תרומת הדשן).
בסגולותיה: מובא בשם האר"י שאמר: "שכל הנזהר ממשהו בחמץ, מובטח לו שלא יחטא כל השנה" (באר היטב תמ"ו א'). יש שכתבו: מי שנשמר בפסח, יועיל לו שלא יזדמן לו חטא כל השנה (אמרי פנחס אות רנ"ב שהקשה איך אדם מובטח על החטא), וכן כתב המקובל רבי עמנואל חי ריקי, בעל 'משנת חסידים' (ניסן פרק ג' אות ד'): "והשומר בפסח מחמץ כהלכתו, ומחמיר בכל החומרות שמחמירים, יועיל לו לנפש כל השנה".
אכילת דגים
יש שנהגו שלא לאכול דגים בכל ימי הפסח (מהר"ם שיק מנהגיו אות נ"ט).
הטעם: וז"ל הפרי מגדים (א"א סו"ס תמ"ז) 'דגים חיים שקורין קרפיון שולחין מעיר לעיר, ובכדי שיישארו חיים מניחים פרוסת חמץ עם יין שרף בפיו, ואחר שמתו יבלעו מהחמץ'.
טעם אחר: לפי שהיו מורחים יי"ש על הדגים כדי שלא יסריחו, וחששו מחמץ. ואע"פ שהיום לא נהגו כן, יש שנהגו כן.
דגים חיים: יש שקונים דגים חיים, שבהם אין את החששות הנ"ל (ויגד משה סימן כ"ז אות ט'. וכן דרכי חיים ושלום מונקאטש מנהגי פסח אות תר"ו).
במנהג אכילת הדגים בפסח, כתב בסידור יעב"ץ (שער האיתון דף כ"א, א'): "יזמין בשר ודגים ויין כפי כוחו מן המשובח, למצוות שמחת יו"ט". הרי להדיא שהתיר אכילת דגים.
מקור לאכילת דגים: מדברי חז"ל (סוטה י"א, ב'), שבשכר נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, כי בשעה שהלכו לשאוב מים הזמין להן הקב"ה דגים קטנים בכדיהן, והוליכו אותם אצל בעליהן. וכן מפורש ברמב"ן (בהעלותך י"א, ד'), לאחר שהיו גומרים עבודתם במצרים, היו רגילים לתת להם דגים קטנים המצויים מאוד חלף עבודתם (יפה ללב תע"ו ה').
דגים מלוחים: מנהג אשכנז שלא לאכול דגים מלוחים וה"ה דגים כבושים, הטעם: לפי שבעבר היו מולחים אותם במלח שנתערב בו חמץ (רמ"א תמ"ז ה'). ועל אף שהיום המלח הוא נקי, נשאר המנהג עד היום.
אכילת שום
יש נוהגים שלא לאכול שום בכל ימי הפסח, והטעם: בפרי מגדים (א"א תס"ד א') כתב שאין יודעים טעם לחומרא זאת, מ"מ עתה אין להקל בפני עם הארץ, ובצנעא לת"ח אין להחמיר.
יש שכתבו טעם לאי אכילת שום: כיון שאכילת שום מביאה לידי ריח רע, ומפני שבפסח צריך אדם לשיח ולספר ביציאת מצרים, לכן ראוי שלא יריחו ממנו ריח של שום וצנון (ספר ויגד משה סימן י"ז).
יש שכתבו בשונה: מפני שכל ישראל היו צריכים לעלות לרגל ולהיות ביחד, הקפידו שלא יאכלו שום, כדי שלא יגרמו להם סבל על ידי הריח. ואמנם היה צריך לאסור בכל שלושת הרגלים, אלא שכיום נחרב בית מקדשינו בעוונותינו הרבים, והמנהג הוא רק זכר בעלמא למה שנהגו אבותינו, והנהיגו רק בפסח שבלאו הכי נהגו בו חומרות רבות (דובר ישרים מרגליות ע' קי"א).
טעם אחר: לפי שהיו מקומות שהיו גרעינים גדולים הדומים לשום, והיו מכנים אותם 'קנאבעל', ובכדי שלא יתבלבלו ובמקום שום האמיתי יבואו לאכול חיטים המכונים 'שום' והן יתחמצו בבישולו, לכן תיקנו שלא לאכול שום (שערי ימי הפסח פרק ב' ט' הערה כ"ה בשם הרב ר' מרדכי הכהן שבדרון נין של המהרש"ם).
טעם אחר: לפי שיש חשש שהעכו"ם שורין את השום בשכר (שדי חמד מערכת פסח סימן ו' אות ט' בשם הרב שב יעקב).
וב'חיי אדם' (כלל קכ"ז ז') כתב, דאין לזה שום טעם וריח ומותר באכילה, והמנהג לאסור הגיע בטעות מדברי ה'מגן אברהם', שכתב שאם יש שום אסור אפילו במשהו, אך שם מדובר בשום שחתכו בסכין חמץ והוא חריף, ולכן אסור באכילה במשהו.
ומיהו מנהג בחלק מקהילות שלא אוכלים שום בפסח, ה'שר שלום' מבעלזא שנשאל מדוע אינו אוכל שום, השיב, כתיב (משלי א' ח'): "אל תטוש תורת אמך", וכך הוא המנהג בבית אבי ואמי שלא לאכול שום בפסח (הובא בשו"ת חמדת משה סימן כ"ב, וכן פתחא זוטא סימן ב' אות ז').
שטיפת ביצים
יש שנוהגים לשטוף הביצים ולנקות את התבניות. הטעם: לפי שחוששים שמא נדבקו פירורי חמץ ממאכלי התרנגולים לקליפת הביצה, ולכן יש לרחוץ תחילה, כי חמץ בפסח במשהו (פרי מגדים א"א תמ"ז, בן איש חי ח"א פרשת צו אות ל') .
חותמת בביצים: יש שנהגו בפסח לקנות ביצים בלי חותמת, והטעם, לפי שחששו שמא יש חמץ בדיו, והווי חומרא בעלמא, שאף אם הווי חמץ בדיו – נפסל כבר באכילה, ומיהו עיקר החשש שמבשל הביצה עם קליפה (שערי ימי הפסח פרק ב' חומרות הפסח ט"ו).
תבניות ביצים: יש שנהגו לבדוק בתבניות הביצים שמא נשתייר שם חמץ.
קדירה לביצים בלבד: יש שנהגו, שבקדירה שבשלו בה ביצים אין מבשלים בה שום מאכל, רק חוזרים ומבשלים בה ביצים (פמג"ד א"א בוטאטש תמ"ז, ובתוספות חיים על הח"א כלל ק"ל ס"ק כ"ב), והטעם: משום שחוששים שמא היו מונחות הביצים בקמח חמץ ובלע (פמג"ד שם).
מנהגים בפירות וירקות
פירות שיש להם קליפה: יש הנוהגים שלא לאכול פירות וירקות, רק כאלו שאפשר לקלפם (חיי"א קכ"ז ב'), והטעם, כדי להישמר מכל נדנוד של חמץ, שאולי בא במגע עם הפרי והירק.
טעם אחר: יש שמדמים פירות וירקות לפירות יבשים האסורים בפסח, מפני שאומרים שמפזרים עליהם קמח בשעת תיקונם.
פירות וירקות שקליפתם רכה: יש הנוהגים שלא לאכול פירות וירקות שקליפתם רכה, כגון תותים, מלפפונים ועגבניות.
קילוף פירות: יש הנוהגים לקלף את הפירות והירקות לפני אכילתם (חיי אדם קכ"ז ב'), והטעם: לפי שמשתמשים לריסוס הפירות וירקות בחומרים שיש בהם חשש לתערובת חמץ, ולכן יש לקלפם. וכן חוששים שמא בא הפרי במגע עם פירורים, או חשש חמץ (תשובות והנהגות רכה).
אכילת פירות יבשים
יש הנוהגים שלא לאכול פירות יבשים בפסח (רמ"א תס"ז ח'), הטעם: לפי שמפזרים עליהם קמח בשעה שמייבשים אותם, וחוששים שמא נדבק בהם בשעת ייבושם. טעם אחר: שחוששים שמא נתייבשו בתנור חמץ (רמ"א תס"ז ח', משנ"ב שם ס"ק כ"ו, ובחיי אדם כלל קכ"ז ב').
באם ידוע שנתייבשו בדרך שאין חשש לחמץ מותר באכילה (רמ"א שם).
תפוחי אדמה
ה'חיי אדם' בנשמת אדם (סימן כ') כתב שהמנהג באשכנז שלא לאכול תפוחי אדמה, הטעם: משום גזרת קטניות, לפי שעושים מהן קמח ומחלף בקמח.
מנהג העולם: לאכול תפוחי אדמה, והוא עיקר המאכל בפסח לרוב בני אדם.
בספר אוהל שלמה (דף ל"ה) ל'בעל התפארת' שלמה מרדומסק, כתב שצריך לתת הודאה על שלא היה מאכל זה בימי הגאונים, שהיו אוסרים אותו לפסח מחמת גזירת קטניות, משום שעושים מהם קמח.
רחיצת תפוחי אדמה: יש שרוחצים כל תפוחי אדמה שקנו לפסח לפני פסח (אורחות רבינו ח"ב הנהגות והידורים בעניני פסח אות ב' עמוד פ"ד).
קמח תפוחי אדמה
יש הנוהגים שלא לאכול קמח תפוחי אדמה בפסח, והטעם ע"פ דברי הטור (תס"ג) דהיכא דאיכא עבדי דמזלזלים במצווה, אסור לאפות מקמח של מצה אפויה או שאר קמחים, דאתי לשרוי אף בקמחא. טעם אחר: לפי שהוא דומה לקמח דגן, וחוששים משום מראית עין.
מנהג העולם: אמנם יש שכתבו שאין לחדש ולגזור גזרות מעצמנו, וכל גזרת הגאונים דווקא בקמח העשוי ממיני קטניות. ומיהו הגרשז"א נהג להחמיר בזה, ובביתו לא קנו קמח תפוחי אדמה (שלמי מועד פרק פ"א).
* * *
מצה של אמונת חכמים
חכמינו סיפרו, שדרש רב מתנה לפני אנשי פפונאי, כי אין ללוש את המצות אלא במים שלנו. למחר באו כולם אל רב מתנה ואמרו לו: הב לנו מים! שכן סבורים היו, כי "מים שלנו" היינו: המים שלו — של רב מתנה. אז ביאר להם רב מתנה, שהוא נתכוון למים שנשאבו ולנו לילה אחד בכלי (פסחים מ״ב).
לשם־מה מספרים לנו חכמינו זאת, ואיזה לקח אנו לומדים מבורותם של אנשי פפוניא?
אלא, חכמינו מתכוונים בכך להראות לנו, כמה גדולה היתה אז אמונת-חכמים אפילו אצל המוני־העם הנבערים מדעת.
אילו, למשל, היה חכם אחד מכריז ואומר. שאין ללוש המצות אלא בקמח שלו או במים שלו. הלא אז היה העולם נהפך ממש לתוהו ובוהו, כולם היו מתקוממים כנגדו בקול צעקה וטוענים: כלום קמחו או מימיו של הרב קדושים יותר מכל קמח או מים אחרים בעולם? והיו מטילים בו ברב כל מיני חשדות של נגיעות.
אבל בני פפוניא, כשנדמה להם שרבם, רב מתנה, דורש מהם להשתמש רק במים שלו, לא שאלו שאלות ולא הטיחו נגדו דברים, אלא בתמימות של אמונה הביאו לפניו את כליהם וביקשו ממנו ״מים שלו״ — עד כדי כך הגיעה אמונת-חכמים אצל פשוטי ישראל שבפפוניא…
חכמינו סיפרו איפוא מעשה זה על-מנת שישמש דוגמה ומופת לאמונת־חכמים אמיתית.
("אבני נזר" – סוכטשוב)
מצה השמורה לשלום בית
פעם אחת בערב פסח, נזדמן אצל ה'אוהב ישראל' מאפטא, שבאו גבאי צדקה של העיר לגבות מצות עבור העניים, והרבנית היתה טרודה בהכנות ליום טוב, הלכו אנשי הבית לתת לגבאים את המצות, ומרוב הטרדה שכחו ולקחו את מצות-השמורה, שנאפו בערב פסח עבור הרב, והיו מונחות במפה מיוחדת בחדר, ונתנו לגובים. הללו נטלו המצות והלכו להם.
אחרי כן, כבוא הרבנית לחדר, וראתה כי מצות השמורה אינם במקומם, עשתה חקירה ודרישה, ונתוודע לה שנתנו אותן לגבאי הצדקה. נזדעזעה מאוד ונפל לבה בקרבה, ולא ידעה מה לעשות, כי יראה להגיד הדבר לבעלה. נמלכה בדעתה ולקחה מצות פשוטות, ושמה במקומן בתוך המפה, ועשתה עצמה כלא יודעת מכל הנעשה. ול״סדר״ הוגשו המצות הפשוטות.
מיד לאחר חג הפסח בא זוג אחד אל הרב להתגרש. שאל הרב לבעל: — מה לך כי תגרש אשתך? השיב: אשתי לא רצתה לבשל בשבילי בפסח בכלים מיוחדים בלי 'שרויה'.
אז ציוה הרב לקרוא לרבנית, ויאמר לה: — הגידי נא האמת: איזה מצות הניחו לפני בליל הסדר? ותחרש הרבנית, כי יראה להגיד. שאל אותה שוב: — הגידי נא, אל תיראי. ותען הרבנית: — מצות פשוטות… ותספר את כל המעשה. אז אמר הרב לבעל האשה:
ראה נא, בני: אני אכלתי מצה פשוטה בליל ראשון של פסח, ועשיתי את עצמי כלא יודע וכלא מרגיש, למען לא אבוא לידי הקפדה, או ח״ו לקטטה; ואתה רוצה לגרש את אשתך בשביל ״שרויה״?!
בא רבי יהודה והעמידן על שלוש
מעשה בהרה"ק רבי מרדכי מראקוב זצוק"ל, שהיה אורח בליל הסדר אצל עשיר קמצן אחד. משהסבו לשולחן ראה רבי מרדכי שכוסות היין קטנות הן מכשיעורן. כשהגיעו ל״עשר מכות״ באמירת ההגדה, פתח ואמר:
כל ימי הייתי מתקשה: מה ראה רבי יהודה, שנתן סימנים בעשר מכות והעמיק על שלושה ראשי תיבות: 'דצ״ך עד״ש באח״ב'? עכשיו באו הכוסות הללו והבהירו לי את פשר הדבר: שקד רבי יהודה על תקנתו של אורח, שכוס קטנה לפניו, ואם ישפוך הימנה עשר פעמים לכל מכה ומכה מעשר המכות נמצאת כוסו ריקה. לפיכך נתן בהם רבי יהודה סימנים והעמידן על שלוש…
כמה עולה יין לארבע כוסות
איש עני ואביון בא פעם בערב פסח אל הגאון רבי חיים מוולאזין זצוק״ל, ושאלה בפיו: ״האם מותר לי לקיים מצות ארבע כוסות "בחלב"? ר׳ חיים הוציא שלושה רובל מכיסו ונתנם לעני לקנות יין. אחרי שהעני הלך לו, שאלו תלמידיו: רבי! שתי תמיהות לנו בדבר הזה:
ראשית, מדוע לא עניתם לו על שאלתו, הוא שאל: המותר לו לצאת ידי חובת ארבע כוסות בחלב?
ושנית, אפילו שהוא צריך לארבע כוסות יין דוקא, הלא מספיק לזה בריוח רובל אחד ולא שלושה רובל, שזה המון כסף.
ענה להם רבי חיים: מדוע אינכם מבינים. האיש הזה, מלבד שאין לו יין, גם בשר אין לו. כי לולי היה לו בשר, לא היה לו לשאול שאלה זו. לכן נתתי לו כסף לקנות בשר ויין, ושלושה רובל אינם יותר מדי…
הכיסים אינם צריכים בדיקה
מסופר כי הגאון רבי אייזיל חריף זצוק"ל נכנס פעם לאיזה עשיר סמוך לחג הפסח, לבקש ממנו שיתן ״מעות חטים״ והעשיר סירב לתת. בעמדו שם, ראה שהעשיר מנקה כיסי מלבושיו מחמץ. אמר לו ר׳ אייזיל: לחנם אתה מטריח עצמך. פטור אתה מלנקות הכיסים מחמץ, כי אתה יהודי עד הכיס ולא יותר, וכיסיך המה רק כאילו: ״חור שבין יהודי לעכו״ם (פסחים ח, ב') ופטור מבדיקה״…
