תפריט
לאחר מסכת ערכין באה מסכת תמורה, וכפי סדורם בתורה גם כן, בפרשת בחוקותי.
התורה אוסרת להמיר בהמה שהוקדשה לקרבן בבהמה אחרת, שנאמר: "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש: לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב". ואם ימיר, חייב מלקות ארבעים. ואף על פי שאסור להמיר, אם המיר בכל זאת, חלה הקדושה גם על התמורה ושניהם קדושים, וכפי שממשיך הפסוק הנ"ל: "ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש". (ויקרא כז, ט-י).
בענין זה, ובענינים נוספים, עוסקת מסכת תמורה. בפרק ראשון: מי יכול להמיר, ועל מה יכולים להמיר, ואיזה קרבנות אי אפשר להמירם. ושתמורה אינה עושה תמורה. ואגב זה הביאה המשנה עוד כמה דברים שאין הנפעל יכול לעשות אחרים כמותו.
בפרק השני למדנו שיש הבדל בין קרבנות יחיד לקרבנות צבור, שקרבנות היחיד עושים תמורה וקרבנות הצבור אינם עושים תמורה. ואגב זה הביאה המשנה עוד הבדלים רבים בין קרבנות צבור לקרבנות היחיד. וכן הבדלים לבין הקדשת בהמה ובין עשיית תמורה. למשל: אם הקדיש למזבח בהמה בעלת מום לא חלה עליה קדושה, אבל אם המיר על בעלת מום, חלה עליה קדושה.
בפרק השלישי, דיני ולדות הקדשים ותמורותיהן, לגבי הקרבה ופדיון.
בפרק הרביעי דיני חטאות המתות או שאינן קרבות. ובחמישי, ענין הקדשת ולדות בהמה במעי אמן, ושאפשר על ידי כך גם להפקיע בכור מן הכהן ולהקריב הולד לחובתו. וכן דנה המשנה בלשונות המועילים ושאינם מועילים לעשות תמורה. בפרק הששי פירוט האסורים לגבי מזבח ודיניהם ודין ולדותיהם, ובשביעי: הבדלים בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית, ודיני הנקברין והנשרפין.
מסכת כריתות דנה בחייבי כריתות, כשעשו במזיד, ואם שגגו מביאים קרבן חטאת. וכן בדיני חטאות נוספות: כגון חטאת יולדת, וחטאת זב וזבה ומצורע, שאינם באים על חטא אלא באים להתירם באכילת קדשים, וכן המביאים חטאת על הזדון כשגגה.
עוד תבאר המשנה, בפרקים האחרונים, מתי מביאים קרבן אחד על הרבה עבירות, ומתי מביאים כמה קרבנות על מעשה אחד. וכן דיני ספיקות בחטאת, ומתי מביאים אשם תלוי. ואגב כל זה נתבארו עוד דינים רבים בהלכות הקרבנות.
ובסיום המסכת, אגב דין קדימה בקרבנות, מביאה המשנה דין קדימה בכבוד אב ואם וכבוד רבו.
