"כולה נזיקין חדא מסכתא היא" (ב"ק קב.), ומחולקת לשלש בבות: בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא. והביא זאת הרמב"ם בהלכותיו. שואל ע"ז התוספות יו"ט: הן בגמרא שם נחלקו רב הונא ורב יוסף, רב יוסף ס"ל דכולה נזיקין חדא מסכתא היא, ורב הונא ס"ל דלאו חדא מסכתא היא, ורב הונא קדם בדורות לרב יוסף א"כ הלכה כמותו [כי מה שלמדנו שהלכתא כבתראי הוא רק מאביי ורבא ואילך], וא"כ איך פסק הרמב"ם כרב יוסף?

עונה התוי"ט: מ"מ סובר הרמב"ם דהלכה כרב יוסף משום דמסתברא כוותיה, מדקרי להו רבינו הקדוש קמא מציעא ובתרא, ש"מ דשייכי אהדדי וחלקי חדא מסכתא הן.

עוד כותב התוס' יו"ט: נשאר לבאר מלת "בבא". ואומר, כי ביאורו פתח… והרבה מן המחברים שמחלקים שערי ספריהן וקורין לכל חלק בשם פתח [או שער]. ומה מאד יצדק שם פתח למשנה, לפי ששערי דיני התורה סגורין הם מִבּוא, ותורה שבעל פה שהיא המשנה, היא פותחת אותם. וזה השער לה' צדיקים יבואו בו. (תוי"ט ב"ק פ"א משנה א').

רבינו המאירי מחלק את עניני המסכתא לארבעה חלקים:

הראשון, לבאר בתביעות הבאות מצד היזק המגיע מאדם לחברו מצד ממונו, כגון ששורו או בורו או אשו או איזה ממון שלו מזיק את ממון חברו או גופו.

השני, לבאר בתביעות הבאות מצד היזק הבא מאדם לחברו מצד גופו דרך גנבה.

השלישי, לבאר בתביעות של ממון הבאות על ידי היזק הבא מאדם לחברו דרך הכאה.

הרביעי, לבאר בתביעות הבאות על ידי היזק הבא מאדם לחברו דרך גזלה.

החלק הראשון יתבאר בששה פרקים הקודמים, ר"ל ארבע אבות וכיצד הרגל והמניח את הכד ושור שנגח ארבעה וחמשה ושור שנגח את הפרה והכונס צאן לדיר. החלק השני יתבאר בפרק שביעי והוא פרק מרובה. החלק השלישי יתבאר בפרק שמיני והוא פרק החובל. החלק הרביעי יתבאר בתשיעי ובעשירי. זהו יסוד המסכתא דרך כלל. (המאירי)

בספר קהילות יעקב למרן הסטייפלר זצוק"ל, (בבא קמא סי' א), חוקר מנין נלמד האיסור להזיק. אמנם כתוב בתורה שמי שהזיק חייב לשלם, "ומכה בהמה ישלמנה" (ויקרא כד, כא), אך היכן מפורש האיסור להזיק.

ומסיק הקהילות יעקב: ונראה דיסוד האיסור להזיק ממון חבירו נלמד מדין השבת אבידה שחייבתו תורה להציל ממון חבירו אפילו מהפסד שלא בא על ידו והוזהר בלאו דלא תוכל להתעלם, וכל שכן שחייב שלא יזיק בידים. ובב"מ דף ל"א אמרינן "לכל אבידת אחיך" לרבות אבידת קרקע, כגון ראה מים ששוטפין ובאין הרי זה גודר, עי"ש, וכיון שמחוייב להציל ממזיק אחר שבא על ממון חבירו כל שכן שמחוייב להציל מעצמו שלא יזיק. עכ"ל.

וכתב המרדכי בשם רבינו יקר ז"ל דהמזיק לחבירו במזיד אע"פ שדעתו בשעה שמזיק לשלם לו ההיזק, נקרא רשע וראוי לפוסלו לעדות.

ובאמת מי שמזיק אחרים, למעשה מזיק לעצמו, וע"ז כתב התוי"ט, שלכן התחילה המשנה הראשונה במסכת במילים ארבעה אבות "נזיקין" [בנו"ן – לשון נפעל], ולא כתבה "מזיקין" [במ"ם – לשון מפעיל] – להורות שהמזיק הוא גם ניזק – כי נקה לא ינקה.