ראיון מיוחד עם הרב צבי פורייס הי"ו – מפקח על מעל למאתיים חקלאים שומרי שמיטה

לרגל תחילת לימוד מסכת שביעית במסגרת ה'משנה היומית', יצאנו אל הכרמים והשדות, להבין לעומק את משמעותה של שמירת שמיטה בזמנינו, לשמוע על הגיבורים שמשביתים לשנה ויותר את הכרמים והמשקים.

פגשנו את הרב צבי פורייס הי"ו ממושב יסודות, חקלאי בעבר, וכיום מפקח מטעם ארגון 'ושבתה הארץ' על מעל למאתיים חקלאים שומרי שמיטה.

"גדלתי כילד במושב עם משק משותף" מספר לנו הרב פורייס, "חונכנו בצל הפרדסים, האילנות והפירות, בחופשים היינו צריכים להקדיש כל יום מספר שעות כדי לקטוף בשדות, לאחר נישואיי למדתי כמה שנים בכולל ולאחר מכן היה זה אך טבעי שאשתלב בעבודת השדה של המשק השיתופי". כחמש עשרה שנה עסקתי בזה הייתי אחראי על 3,000 דונם של גידולים, לאחר מכן עסקתי בתחומים פיננסיים. בשנות השמיטה האחרונות, חזרתי לתחום החקלאי, כמפקח מטעם הארגונים המסייעים לחקלאים השובתים".

ספר לנו קצת על התהליך, מהי שמיטה בזמן הזה? 

פעם, עוד בטרם העידן התעשייתי, והחקלאי היה מגדל פירות אילן, תבואה או ירק, מה שהוא היה קוטף, קוצר או מלקט, הוא היה מוכר. שיטת העבודה הייתה מאוד פשוטה, כל הנקצר, נקטף או נלקט, היה מגיע ישירות מן השדה אל השוק. בלי בתי אריזה משוכללים וסוחרים סיטונאיים מפולפלים. מה שהניב לו שדהו באותה שנה, היה מקור לחמו ופרנסת משפחתו במשך השנה עד שיבשיל היבול הבא. בשנת השמיטה, הוא אמנם לא הרוויח, שהרי הוא הפקיר את השדה ולא עבד בה, אך מאידך הוא גם לא הפסיד כל כך הרבה, שהרי את התוצרת של השנה הבאה הוא יוכל למכור בשוק כמימים ימימה.

כיום, בעידן התעשייתי המפותח, הצרכנים לא קונים ישירות מבעל השדה. החקלאי חותם על חוזה ארוך טווח עם רשתות שיווק שמפיצים את הסחורה, או מוכר אותה בבלעדיות לסוכנות שמייצאת את התוצרת לאירופה ואמריקה. אם הוא יפר חוזה או יצהיר שפעם בשבע שנים הוא לא יוכל לעמוד בה, הוא יפסיד לא רק בשנת השמיטה, אלא גם לשנים קדימה, כשלא ימצא סוכנות שיווק שמוכנה לסגור איתו עסקה.

בנוסף, היום כבר לא חורשים שדה במחרשה ולא קוצרים תבואה במגל, חקלאי זקוק לצי של טרקטורים, מכונות קומביין ומערכות השקיה. מדובר במכונות יקרות שעולים הרבה יותר משוויים של רבע טון אבוקדו, החקלאים לא יכולים לקנות אותם במזומן והם פורסים את התשלום באשראי ארוך טווח או מוציאים עליה משכנתא. כעבור שלוש או ארבע שנים מהרכישה, הבנק לא יהיה מוכן לשמוע תירוצים בנוסח: "אין לי מאיפה לשלם לכם בשנת שמיטה, תעשו לי טובה ותדחו את דרישת התשלומים שלי בשנה". כך שכשמכנים היום את משביתי השדות בשנת השמיטה 'גיבורי חיל' צריך לדעת שלא מדובר בסתם תואר או שיבוחי הגזמה, בעלי משקים, אפילו קטנים עד בינוניים יכולים להפסיד בקלות מאות אלפי שקלים.

אז למעשה מה הם עושים, איך מתפרנסים ואיך מכסים את ההפסדים?

בשעתו היה את ר' מוניא שפירא ז"ל נציג אגודת ישראל ויו"ר ועדת הכספים המיתולוגי, שכונה המנכ"ל של המדינה. הוא דאג כבר לפני עשרות שנים, שהמדינה תכיר בחשיבותה של שנת השבע ותשפה את שומרי השמיטה. כך שיש היום איזשהו מערך תשלומים מהמדינה דרך משרד החקלאות, שמנסה לפצות את השובתים, אך סכום המקסימום שאפשר להוציא מהם עומד על עשרה אחוזים מההכנסות, שלא כוללים כמובן את ההוצאות.

עם עשרה אחוזים מההכנסות, כמובן שאי אפשר ללכת לבנק או למכולת. כאן נכנסים לתמונה, האגודות והקרנות המסייעות לשומרי שמיטה. הם אוספים בכל השנים לטובת החקלאים, לסייע להם ככל הניתן מול ההפסדים הגדולים.

אבל צריך לדעת שעם כל הסיוע מגופים כאלה או אחרים, מיזמי קניית האמות וכל השיטות מהשנים האחרונות, עדיין, אין חקלאי שמצליח לכסות את כל ההפסדים. אז יש כאלו שמרוויחים סכומים יפים בשנים האחרות והם חוסכים כדי לכלכל את עצמם בשנה השביעית, אך יש גם כמובן שלא מצליחים לחסוך מספיק בשש השנים ובכל זאת הם שובתים. צריך לדעת שכל החקלאים הם גיבורים אמיתיים. שום בעל חנות או מקצוע, לא יכול לדמיין מצב שבו פעם בשבע שנים הוא שובת במשך שנה תמימה.

"וציוויתי את ברכתי"

האם רואים בפועל שמתקיים "וציוויתי את ברכתי"?

קודם כל, אם כך כתוב בתורה, בטוח שזה קורה. אבל צריך לדעת שזה לא נוסחה מתמטית פשוטה, שרואים בעיניים שכל מי ששומר שמיטה מרוויח כפליים. כי אם כן, לא היה בכך שום ניסיון וכולם היו שומרים שמיטה. אבל אני יכול להגיד בהחלט על החקלאים שאני מלווה שהברכה מתקיימת, למרות שלפעמים היא מופיעה בצורה מפתיעה.

אספר לכם סיפור: לפני שלוש שמיטות, היה חקלאי שליוויתי שהפסיד במהלך שנת השמיטה למעלה מחצי מיליון שקל. כמובן שעודדתי את רוחו וניסיתי לעזור לו בכל מה שיכולתי, אבל אצלי בלב קצת תמהתי "איה היא הברכה?" והלא מקרא מפורש היא בתורה. ניסיתי להתחזק בכך שנסתרות דרכי הא-ל, אך עמוק בלב זה עדיין מציק לי. לקראת שמיטה הבאה, פחדתי קצת לשאול אותו אם הוא מתכוון לשמור גם בשנה הזאת, אך בכל זאת עשיתי את עבודתי ונסעתי בלב חושש למושב שלו בצפון. הוא רק ראה את רכבי בשער ויצא לקראתי כשהוא צוהל ומחבק אותי, לא הבנתי מה קורה איתו. הוא הכניס אותי הביתה ואמר לי "צבי, אתה חושב שכסף זה הכל בחיים?", הנהנתי בראשי מצפה לשמוע את המשך המשפט, "לקראת סוף שנת השמיטה שעברה גילו אצלי את המחלה הנוראה, המצב היה מאוד קשה והרופאים לא נתנו לי יותר מחודשיים לחיות. אבל אני שמרתי שמיטה והקב"ה ציווה לי ברכה, הנה אני כאן אחרי שש שנים ברוך ה', חי, בריא ונושם".

נשמתי לרווחה, הנה הקב"ה שומר על נאמניו, הברכה מתקיימת במלואה. אבל החקלאי שלנו עוד לא סיים, הוא הוציא אותי לחצר ביתו, ראיתי אברך רציני יושב עם גמרא מהדורת פנינה וילדי חמד עם פאות משחקים בגינה. "אלו שלי" הוא אומר לי בגאווה, "עוד באמצע שנת השמיטה הבן שלי החליט ללכת ללמוד בישיבה, לפני חמש שנים הוא התחתן ואלו הנכדים שלי. "תגיד לי אתה" ממשיך המושבניק המסורתי, "יש ברכה יותר גדולה מנחת יהודי?".

מה אפשר לומר לציבור שמתחילים ללמוד מסכת שביעית במסגרת המשנה היומית? 

כתוב, שאין בן דוד בא אלא במוצאי שביעית, וגם גלות בבל היה בעוון שמיטות שבזמן בית ראשון לא שמרו. ידוע הפירוש על "ונשלמה פרים שפתינו" שלימוד ענייני הקרבנות כמותם כהקרבת קרבנות ממש, כמובן שלימוד הלכות שמיטה כמותה כשמירת שמיטה ויש בזכותה לקרב את הגאולה.