תפריט
ימי הרחמים והסליחות עומדים אחר פתחנו. עוד מעט קט נפצח כולנו בשאגת "אשר יושבי ביתך" – האות לתחילת אמירת הסליחות. ציבור בני עדות המזרח וספרד יחלו באמירת הסליחות כבר בתחילת החודש, ואילו מנהג בני אשכנז וליטא להמתין עד קרוב יותר לימי הרת עולם – ראש השנה.
אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב, אלו ואלו מתחננים ומרצים את קונם כבן המתחטא לפני אביו. אלו ואלו תרים ומחפשים בנרות, אחר כל קבלה טובה וחיזוק טוב, לקראת יום הדין.
ברם, מה שייך כאן פרק 'אשרי יושבי ביתך'. הלא פרק זה שמקורו בתהלים זמנו לתפילת מנחה בכדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה, ובשחרית אומרים אותו עוד שתי פעמים, כי האומר תהילה לדוד בכל יום שלוש פעמים מובטח לו שהוא בן עולם הבא. אך מה מקומו בפתיחת תפילת הסליחות. והלא אם צריך לומר איזו תפילה לפני קדיש ניתן להסתפק ב"והוא רחום יכפר עוון", ומדוע "אשרי יושבי ביתך"?
ועוד יש להקשות. הנה אומרים אנו "לך ד' הצדקה ולנו בושת הפנים", והקשה הרה"ק ה'פני מנחם' מגור זיע"א, איתא בירושלמי (סוט' ט י"א.. ) 'אמר רבי אילא כעס הוא לפני המקום מי שהוא אומר עשיתי והוא לא עשה', כשהאדם אומר דבר שעשה ולא עשאה כעס הוא לפני המקום, כי הקב"ה אמת הוא. וזעק האדמו"ר הפני מנחם, הנה אמרינן בסליחות "לך ד' הצדקה ולנו בושת הפנים" וכי אין זה ח"ו כעס לפני המקום שאנו אומרים "ולנו בושת הפנים" ואין זה כך, איך לא מלאנו בושה וכלימה באמרינו תיבות אלו "ולנו בושת הפנים" כשאין לנו בושה כלל. וכמו שאמרו חסידים "נישט קיין יראה און נישט קיין אהבה אבער ווי איז די בושה" (מילא יראה אין כאן, מילא אהבה אין כאן, אך היכן היא הבושה). וכשאומרים אנו "אתאנו על כבוד שמך" וכי אין אנו אומרים שקר לעצמנו, וכי באנו על כבודו ית'. עומדים אנו לרצות את מלכנו בתפילה ובבקשת סליחות לרצות את המלך ולפייסו, ושוב תוך כדי תפילה אנו גורמים כעס כלפי המקום באמרינו דברים שאינם אמת, וכי כך יאה?
והנה ידוע העובדא ברבי אהרן הגדול מקארלין זיע"א שכשהחלו הקהל להתפלל "המלך" החל כל גופו רועד עד שנפל ארצה מתעלף. משנתעורר מעלפונו שאלוהו מה אירע עמו שכל כך רעד עד שנתעלף. ענה לעומתם, כי נזכר בגמ' ברבי יוחנן בן זכאי בעת החורבן הוציאוהו במסירות נפש שיפגוש את אספסינוס קיסר שצר על ירושלים. 'כי מטא לגביה אמר ליה שלום עליך מלכא שלום עליך מלכא, אמר ליה (אספסינוס לר"י בן זכאי) תרי קטלא איחייבת, חדא דלאו מלכא אנא (כי אז טרם נתמנה למלוך), ותו אי מלכא אנא עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי", אם אני מלך כל כך חשוב מדוע לא באת אלי עד עתה. חשבתי לעצמי, המשיך ר' אהרן הגדול ואמר לחסידיו, כי אני עומד לפני מלך רם ונישא הקב"ה ואני מודה לו ומשבחו ומסלסל בנגינת המלך והוא אומר לי "אי מלכא אנא עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי". והדברים מבהילים.
הבה נתבונן בדברים ובהמשך תשובת ר"י בן זכאי שענה לאספסינוס "דקא אמרת לאו מלכא אנא איברא מלכא את (עתיד אתה להיות מלך) דאי לאו מלכא את לא מימסרא ירושלים בידך דכתיב (ישעיהו י, לד) והלבנון באדיר יפול ואין אדיר אלא מלך דכתיב (ירמיהו ל, כא) והיה אדירו ממנו וגו' ואין לבנון אלא ביהמ"ק שנאמר (דברים ג, כה) ההר הטוב הזה והלבנון. ודקאמרת אי מלכא אנא אמאי לא קאתית לגבאי עד האידנא, בריוני דאית בן לא שבקינן (הבריונים המצויים אצלנו הם אלו שלא נתנו לי לבוא אליך עד עתה). אמר ליה אילו חבית של דבש ודרקון (נחש) כרוך עליה לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון, אישתיק (ר"י בן זכאי שתק ולא ידע מה להשיב). קרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא (ישעיהו מד, כה) משיב חכמים אחור ודעתם יסכל איבעי ליה למימר ליה שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקון וקטלינן ליה וחביתא שבקינן לה" (הייתי לוקח צבת ונוטל עמו את הנחש והורגו, ומשאיר את החבית בשלמותו).
ואנו גם נתרגם את הדברים עפ"י דרכו ואמרתו של רבי אהרן הגדול מקארלין. קודשא בריך הוא אומר לאדם וכי מדוע אתה קורא לי מלך הא לאו מלכא אנא, הרי אין אני מלכך כי אינך מתנהג כאחד שאני מלכו. ואז משיב האדם להקב"ה "איברא מלכא את" אכן, יודע אני שאין מעשי נכונים וראויים, אך עדיין ברור לי ולשכמותי, כי מלכא את, אתה הוא מלכי ואליך אתפלל ואת מלכותך אקבל.
ואמנם נשאלת השאלה מדוע נהיה אחרונים להשיב את המלך, מדוע להמתין עם המלכתו זה זמן ועידנים, מדוע לא להקדים ולהמליך אותו היום. אמנם, ריבונו דעלמא כולא יודע הוא לאשורו את התירוץ שלנו, "יצר סוכן בנו", בריוני דאית בן – היצר הרע שיש בנו הוא זה אשר לא רואה עין בעין את המלכת המלך. וע"ז עונה הקב"ה ומה בכך שיש בכם יצר, עליכם להילחם בו ולהשתיקו או אז תוכלו להמליך את המלך, כאותו משל של החבית ועליה הנחש שאמר אספסינוס שהיה להם לשבור החבית בגין הדרקון.
ברם, 'משיב חכמים אחור', חכמים חפצים לשוב בתשובה ואומרים לו לרבונו של עולם, לעזרתך אנו זקוקים, "שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקון", אנו זקוקים לצבת בכדי להילחם בו, לעזרה בקודש 'ומציון יסעדך', דצבת בצבת עשויה, ובעזרתך נתעורר גם אנו לשוב בתשובה שלימה לפניך ויכול נוכל לגרש את הנחש מעמנו.
ואת זה מתעתדים אנו לעשות בימים נעלים אלו ימי הרחמים והסליחות.
ישנה אימרה שנונה. עיירה מסוימת חיפשה לעצמה רב שיעמוד על כל ענייני העיר. היה שם גברא רבה שאכן ראוי היה לאותה איצטלא, ומאידך היה שם גבר אלים ששיחד את הפריץ בכסף בכדי שיורה לאנשי הקהילה למנות אותו לרבם. החליט הפריץ לבחון את שני המועמדים לרבנות וביקש שיביאו לפניו ספר יהודי. הביאו לפניו סידור תפילה. כשבא לבחון את הרב הת"ח, נפתח לו הפיוט של יוצר לשבת זכור "אץ קוצץ בן קוצץ קצוצי לקצץ" ולא ידע הרב בין ימינו לשמאלו כי לא היה הפיוט שגור על לשונו כלל. מאידך כשהגיע תורו של האיש השני להיבחן נפתח הסידור בתפילת אשרי וכשהפריץ נתן האות החל ההוא לומר את כל תפילת אשרי בבהירות ובביטחון עד סופו. אמר הפריץ אכן, זהו האיש הראוי לקבלת עול הרבנות. אמר לו ראש הקהל לההוא תלמיד חכם, שאולי באמת אינך ראוי לאותא איצטלא, כי היכן הוא החכמה שניחנת, כי אף אם נפתח לו לפריץ הפיוט לשבת זכור הרי כלל אינו יודע קרוא וכתוב ומדוע איפוא לא פתחת פיך באמירת "אשרי" בפה מלא ובביטחון גמור.
הנה באים אנו להקב"ה ובוכים אנו לפניו, עמלק הזה אינו נותן לנו מנוח, כל השנה ובכל יום ויום השטן מרקד בינינו ואינו נותן לנו מנוח. או אז משיב הקב"ה לעומתנו, מה לכם עם עמלק, מה לכם עסק עם השטן, בואו ואמרו לפני "אשרי יושבי ביתך", תעזבו את הכל ובואו אלי, "ממך אליך אברח".
היה זה כשנסתלק הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זיע"א ובנו הרה"ק ר' יעקב שמשון פרץ בבכי מר שאלו אחיו מה לך בוכה, וכי דואג הנך לאבינו במקום מושבו בשמים, והרי אדם גדול היה. נענה ר' יעקב שמשון ואמר, אכן דואג אני לאבי, כי הנה הולך הוא ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. אמר על כך הרה"ק בעל הבית אברהם זיע"א, זהו הכוונה "אתם ניצבים היום כולכם", דעו לפני מי אתם ניצבים כולכם, "לפני ד' אלוקיכם".
אכן, זהו הקושיא וזהו איפוא גם התירוץ. "ממך אליך אברח". אכן בורחים אנו אליו אך שומה עלינו לדעת את מה אנו מבקשים, ומהו מבוקשינו ממנו ית'. אתאנו על שמך הגדול, רבונו של עולם אנו באים לכבוד שמך יתברך ומבקשים אנו את סליחתך על כך שבאמת שכחנו שאתה הוא מלכנו, אכן באים אנו ואומרים אשרי יושבי ביתך, אשריו ואשרי חלקו של זה שזכה להיות מיושבי ביתך ואת זאת אנו מבקשים ממך, השיבנו ד' אליך אל ביתך, שאכן נזכה להיות מרואי פני המלך.
היה יהודי בירושלים ושמו ר' שלמה שרייבר ז"ל, שהיה ממשכימי קום ומהדמויות הבולטות בירושלים של מעלה. פעם נשא דברים לפני הציבור בבית המדרש. בין הדברים אמר להם משל לבן מלך שסרח, והביאו אותו לפני שופט שישפטהו על עוונו, ומי היה השופט, הלא זה אביו המלך בכבוד ובעצמו. שאלו אביו מה יש לך לומר להגנתך, נענה הבן ואמר וכי מה יש לי לומר, רק זאת אומר כי זכיה היא לי לראות את פני אבי. ואחרי תשובה כזו, לא עמד אביו בסירובו והחזיר את בנו לחיקו ולימד אותו בדרכי נועם את הליכות וגינוני המלכות.
אומרים אנו לפני המקום, אכן סרחנו, עווינו ופשענו, אך זאת יש לנו לומר: "אשרי יושבי ביתך". מה טוב הוא לנו להיות מיושבי ביתך ולראות פני המלך.
נשא הרה"ק רבי יהודה צבי מסטרעטין זיע"א את דרשתו בשנת תרנ"ב מוצ"ש כי תבוא לפני סליחות, וכך אמר: 'אתם ניצבים היום כולכם' – הרי זה כלל. וממשיך הכתוב 'ראשיכם שבטיכם וזקניכם' – פרט, ושוב חזר וכלל בתיבות 'כל איש ישראל', וקיי"ל דכלל ופרט וכלל אין בכלל אלא מה שבפרט, ומה הפרט מפורש צדיקים ראשיכם שבטיכם וזקניכם שנכתבים לחיים טובים ומתוקים, אף הכלל עליהם להיות נכתבים בספרן של צדיקים לאלתר לחיים טובים. אך עלינו לזכור להיות באמת בטל אל הפרט ולכה"פ לשאוף לנהוג כמותם.
ובוודאי יתקבלו לרצון תפילותינו, ונזכה לקבלת התפילות לרחמים ולרצון להיוושע בכל מילי דמיטב להיכתב בספרן של צדיקים גמורים לחיים טובים ולשלום, ולכתיבה וחתימה טובה.
