מסכת חולין

אע"פ שכל סדר קדשים עוסק בעניני קדשים, וההקדש והמקדש, נכללה בו גם מסכת חולין, כיון שרוב עניניה נוגעים גם לקדשים.

בשני הפרקים הראשונים הלכות שחיטה, בפרק השלישי הלכות טרפות, וכן סימני עופות, חגבים ודגים טהורים וטמאים [סימני בהמה וחיה לא הוזכרו כיון שהם מפורשים בתורה]. בפרק הרביעי, פרק "בהמה המקשה", המשך עניני טרפות, בענינים הנוגעים בעיקר לעובר שבמעי הבהמה. הפרק החמישי עוסק במצות "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", והששי בכסוי הדם הנוהג בחיה ועוף. הפרק השביעי באיסור גיד הנשה, והפרק השמיני, פרק "כל הבשר", באיסור בשר בחלב. הפרק התשיעי עוסק בעניני טומאה וטהרה: טומאת אוכלין, טומאת נבלות, אבר מן החי, ועוד.

פרקים י' וי"א עוסקים במתנות כהונה: פרק י' בזרוע לחיים וקיבה הניתנים לכהן מכל בהמת חולין של ישראל, ופרק י"א ב"ראשית הגז". ובפרק האחרון, דיני שילוח הקן.

הלכות שחיטה נמסרו הלכה למשה מסיני, שהרי בתורה לא נאמר אלא מילה אחת: "וזבחת", אלא שרמז הכתוב שהלכות הזביחה – השחיטה כבר נצטוו, שנאמר "וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר ציותיך" (דברים יד, כא), "כאשר ציותיך" – למדנו שיש ציווי בזביחה היאך ישחוט והן הלכות שחיטה שנאמר למשה מסיני (רש"י).

גם הלכות טריפות נאמרו למשה מסיני, ונרמז בפסוק: "להבדיל בין הטמא וגו' ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" (ויקרא יא, מז) ובגמרא: תנא דבי ר' ישמעאל "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" אלו שמונה עשרה טריפות שנאמרו למשה מסיני. (חולין דף מב.) ובפרשת משפטים נאמר: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" (שמות כב, ל).

הפרקים הרביעי והחמישי עוסקים כאמור בבהמה וולדה. כשעדיין הוא עובר, הוא ניתר בשחיטת אמו, ואם יצא חלקו חוצה, נאסר, שנאמר "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" – כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר (חולין דף סח.). ולאחר לידתו, אסרה תורה לשחוט את האם ובנה ביום אחד: "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".

איסור בשר בחלב נאמר בתורה שלש פעמים באותו לשון: "לא תבשל גדי בחלב אמו", אחד לאיסור אכילה, אחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול. ורבנן הוסיף סייגים וגדרים כדי שלא יכשלו באיסור זה.

ומסיימת המסכת בדיני שילוח הקן, וחותמת במילים: "ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר [8 פרוטות. שאין בה חסרון כיס אלא דבר מועט] אמרה תורה (דברים כב, ז) "למען ייטב לך והארכת ימים", קל וחומר על מצות חמורות שבתורה".