תפריט
שנינו במסכת קידושין (פ"ג מ"י) שאם הבעל מודה שנעשה מעשה קידושין והאשה אינה מודה, הוא אסור בקרובות האשה אבל האשה מותרת בקרובות האיש, וכן להיפך, אם האשה מודה שנעשה מעשה קידושין והאיש אינו מודה, היא אסורה בקרובות האיש והוא מותר בקרובות האשה – 'האומר לאשה קידשתיך, והיא אומרת לא קידשתני, הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו. היא אומרת קידשתני והוא אומר לא קידשתיך, הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו'.
והקשו בגמרא שאם היו עדים שראו את הקידושין, גם האשה אסורה בקרובות האיש וגם האיש אסור בקרובות האשה, ואם לא היו עדים שראו את הקידושין, לא חלו הקידושין ואין הבעל אסור בקרובותיה ואין האשה אסורה בקרובותיו, וביאר רש"י שאף על פי שבכל האיסורים אדם נאמן לגבי עצמו – 'שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא' – מכל מקום כאן שלא היו עדים בשעת הקידושין, לא חלו הקידושין כלל, ונמצא שאין כאן הודאה על הקידושין, והטעם שלא חלו הקידושין ביאר רש"י שילפינן 'דבר דבר' מממון, שלגבי ממון נאמר 'על פי שני עדים וגו' יקום דבר' (דברים י"ט ט"ו), ולגבי 'דבר שבערוה' – גיטין וקידושין – נאמר 'ומצא בה ערות דבר' (דברים כ"ד א'), ולכן כל שאין שני עדים שראו את הקידושין, לא חלו הקידושין, וזהו מה שהקשו בגמרא שאם לא היו עדים בשעת הקידושין, למה הבעל ואשה אסורים בקרובות מכח הודאתם, הרי לא הודו על קידושין כלל.
ומכח קושיא זו פירש רבא שמשנתנו מיירי שהיה עד אחד בקידושין, והוכיח מכאן ש'המקדש בעד אחד חוששין לקידושיו', שאף על פי שילפינן 'דבר דבר מממון', ובממון צריך שני עדים, מכל מקום מועיל עד אחד בממון על כל פנים לחייב שבועה, ולכן בדבר שבערוה עד אחד מועיל שיחולו הקידושין.
ובגמרא דחו ראיית רבא, שיש לפרש דמיירי שהאיש אמר שקידשה בפני שני עדים, והלכו למדינת הים ואינם יכולים לבוא ולהעיד, ונמצא שלפי דברי האיש חלו הקידושין, ולכן קרובותיה אסורות עליו מדין 'שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא', אבל האשה אינה אסורה בקרובותיו, משום שהעדים לא העידו.
והנה בסוף הסוגיא הקשה רב אשי שאם ילפינן 'דבר דבר מממון', לא צריך אפילו עד אחד, שכשם שבממון הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, גם בערוה נאמר שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ויחולו הקידושין אפילו בלא שום עד כלל, עיי"ש.
ולכאורה אין הקושיא מובנת, שהודאת בעל דין בממון מועיל לבירור הדבר, שאם הודה שחייב כסף, נאמן כשני עדים, אבל כאן אנו דנים על עדות לקיום הדבר, שאם אין עדים שרואים את מעשה הקידושין, לא חלו הקידושין, ומה ענין הודאת בעל דין לכאן.
ובאמת כעין קושיא זו קשה גם על עיקר הילפותא הנ"ל שצריך עדות לקיום הדבר בגיטין וקידושין שנלמד מ'דבר דבר מממון', שהרי בממון עדים באים לבית דין להעיד ולברר – 'על פי שני עדים יקום דבר' – ואילו בגיטין וקידושין צריך שני עדים לקיום הדבר, שלא חלים גיטין וקידושין בלא עדים, ושני ענינים חלוקים הם, וכבר תמה כן הקצות החושן )סי' רמ"א ס"ק א'(.
ומדברי הרשב"א בסוגיא שם (קידושין ס"ו א') נראה – ודומה לזה ביאר הקצות החושן הנ"ל – שבילפותא 'דבר דבר מממון' הכל מיירי בעדות של בירור, ואף לגבי גיטין וקידושין מיירי בעדות של בירור, אלא שיש סברא שכל חלות שבתורה, בין בממון ובין בגיטין וקידושין, אינה חלה אלא אם כן יש אפשרות אחר כך לבררה בבית דין, ולכן כיון שילפינן דבר דבר מממון שבגיטין וקידושין צריך שני עדין לברר את הדבר, ממילא צריך גם שני עדים שיראו את המעשה כדי שיוכלו אח"כ להעיד עליו ולבררו – 'לקיום הדבר'. אמנם בממון לא צריך שני עדים שיראו את המעשה כדי שיחול הקנין, משום שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ויכול הדבר להתברר אף בלא עדים על ידי שהבעל דבר יודה שהוא חייב, ולכן גם חל הקנין בלא עדים.
ומעתה מובנת גם קושיית רב אשי שגם בגיטין וקידושין תועיל הודאת בעל הדין לקיום הדבר, שכיון שבממון מועילה הנאמנות של הודאת בעל דין, ומטעם זה חל הקנין בלא עדים, גם בגיטין וקידושין תועיל הודאת בעל דין לברר את הדבר, ושוב לא יצטרכו עדים לקיים את החלות, שכיון שהדבר יכול להתברר בהודאת בעל דין בלא עדים, גם יחולו גיטין וקידושין בלא עדים, כמו בממון.
ותירצו בגמרא שאין נאמנות של הודאת בעל דין בגיטין וקידושין משום שהוא 'חב לאחריני' – שאיש שמודה שקידש אשה אוסרה על קרובותיו, ובעל שמודה שגירש אשה אוסרה על כהן (תוספות גיטין ד' א' ד"ה דקיימא, וע"ע רשב"א יבמות ל"א ב') – וכיון שאין נאמנות של הודאת בעל דין ואי אפשר לברר הדבר אלא בעדים, ממילא לא חלו הקידושין והגירושין אלא בעדים, ורק בממון שהדבר יכול להתברר אחר כך בבית דין מכח הודאת בעל דין, חל הקנין אף בלא עדים.
