תפריט
שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַפָּרָה וְנִמְצָא עֻבָּרָהּ בְּצִדָּהּ, וְאֵין יָדוּעַ אִם עַד שֶׁלֹּא נְגָחָהּ יָלְדָה, אִם מִשֶּׁנְּגָחָהּ יָלְדָה, מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק לַפָּרָה וּרְבִיעַ נֶזֶק לַוָּלָד. (פרק ה' משנה א')
המשנה בריש פרק ה' מיירי בשור תם שהזיק פרה, ואחרי שהוזקה הפרה, נמצא העובר שלה בצדה, ואין ידוע אם היתה עדיין מעוברת בשעה שהוזקה, והשור שנגח את האם הרג גם את הולד, או שלפני שהוזקה הפרה היא ילדה ולד מת, והשור הזיק רק את הפרה ולא את הולד.
ושנינו שבעל השור חייב לשלם לבעל הפרה חצי נזק על ההיזק לפרה, כדין כל שור תם שמשלם חצי נזק, ועוד חייב לשלם רבע נזק של הולד, משום שהוא ספק אם מת מאליו או מחמת נגיחת השור, ומספק משלם חצי, וכיון שגם על הצד שבעל השור חייב, אינו חייב אלא חצי נזק כדין תם, משלם רבע.
וכתב הרע"ב, ע"פ ברייתא בגמרא, שמשנה זו היא דעת סומכוס שסובר 'ממון המוטל בספק חולקין', ולכן כיון שהוא ספק, משלם רבע נזק, אבל חכמים סוברים 'זה כלל גדול בדין: המוציא מחבירו עליו הראיה', ובמקום ספק אינו חייב כלום.
מהי הסברא בדין 'המוציא מחבירו עליו הראיה'
ובגמרא (מ"ו ב') אמרו שדין המוציא מחבירו עליו הראיה, סברא היא: 'דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא' [מי שיש לו כאב, הולך לרופא].
וביאר הר"י מלוניל (שם) את המשל, וז"ל, שאין הרופא דן את החולה לפי סברתו לבדו, עד שאומר לו החולה "ראשי כבד עלי, ובמקום פלוני, ומשתנה עלי במקום פלוני למקום פלוני", ולפי שהוא מראה לו פנים הוא דן אותו, כך התובע צריך להראות לו פנים שתביעתו חזקה וברורה, כלומר בעדים, עכ"ל, והיינו שחולה הבא לפני הרופא, לא יעשה הרופא כלום לפני שיברר מהי מחלתו ע"פ מה שהחולה מעיד בפניו את כאביו, באיזה חלק מגופו יש לו כאב, ובאיזה מצבים הכאב מתחזק וכדומה – ובזמנינו הרופא גם יעשה בדיקות לגלות מהי מחלתו – ולפי אותו מידע הרופא ירפאהו, אבל בלי מידע על מחלתו לא ירפאהו ע"פ סברתו והשערה בעלמא.
וכמו כן בית דין לא יתעסק בדין ויפסוק להוציא ממון אלא לפי מידע שהובא לפניהם, דהיינו הוכחה על ידי עדים שמעידים לפניהם, ולכן על הבעל דבר להביא הוכחה על ידי עדים, וזהו דין 'המוציא מחבירו, עליו הראיה'.
מה בית דין עושה כשאין ראיה
ולפי זה יוצא שאם התובע אינו מביא ראיה לדבריו, בית דין מסתלק ואינו עושה כלום, כמו שרופא שאין לו מידע על מחלת החולה אינו עושה כלום, וא"כ אינו מובן דין מוחזק, שהרי סברא זו – 'דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא' – באה לבאר הטעם שה'מוחזק' ממשיך להחזיק בממון שבידו, ואם בית דין מסתלק ואינו עושה כלום, במה ה'מוחזק' עדיף מה'מוציא'.
וצריך לומר לפי הר"י מלוניל שדין המוציא מחבירו עליו הראיה הוא רק טעם שלא לומר 'ממון המוטל בספק חולקין' כדעת סומכוס, שהרי סומכוס סובר שבית דין מתעסקים בדין ופוסקים דין 'יחלוקו' אף באופן שאין הוכחה – כל שיש 'דררא דממונא' [ספק לבית דין אף בלא טענותו'] (עי' ראשונים ל"ה ב', ועוד) – וחכמים חולקים וסוברים שבית דין אין מתעסקים בדין כלל בלא הוכחה, מכח סברתם 'דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא', אבל בטעם שהממון נשאר ביד המוחזק, בזה לא דיברו כלל, אלא רק ביארו למה בית דין אין מתעסקים לדון.
והטעם שהממון נשאר ביד המוחזק, צריך לפרש כדעת 'חכמי דורו' שהביא הקונטרס הספיקות (כלל א' סעיף ו') שדין 'מוחזק' בדיני ממונות הוא מדין חזקה של איסורים, שהרי בכל ספקות בתורה מעמידים את הדבר בחזקתו, וא"כ גם בממון יש לומר שמעמידים את הממון בחזקתו, דהיינו ביד מי שהממון היה בידו לפני כן, וכן מבואר גם בבעל המאור (כתובות ט"ז א', ה' ב' מדה"ר) שכתב שאע"פ שאין הולכים בממון אחר הרוב להוציא מיד המוחזק, מכל מקום כשיש חזקה דמעיקרא ביחד עם הרוב, הולכים אחריהם להוציא ממוחזק, משום שהם תרתי [רוב וחזקה] נגד חדא [מוחזק], עיי"ש, ובעל כרחך סובר שמוחזק הוא מדין חזקה של איסורים, שאם 'מוחזק' אינו כח של 'חזקה', אלא רק דין שאין מוציאים ממי שתפוס בו, לא שייך לדונו נגד כח של רוב וחזקה לומר תרתי נגד חדא.
שיטת רש"י ורבינו חננאל בדין המוציא מחבירו עליו הראיה
ולפי מה שנתבאר בדעת הר"י מלוניל יוצא שמדין 'המוציא מחבירו עליו הראיה' בית דין מסתלק, והממון נשאר ביד המוחזק מדין חזקת איסורים.
אמנם ברבינו חננאל בשבועות (מ"ו ב' ד"ה דאי לא תימא הכי) מבואר שמה שממון נשאר ביד המוחזק הוא מדין 'המוציא מחבירו עליו הראיה', שכתב שגם בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר – שהם בחזקת מרא קמא ואינם בחזקת התפוס – אין מוציאים אותם מיד התפוס מדין 'המוציא מחבירו עליו הראיה', עיי"ש, וכן יוצא בדעת רש"י שם.
ולפי דעתם נראה לבאר את הסברא של 'דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא' שתובע שצריך להוציא ממון מחבירו מוכרח לעשות מעשה ולהוכיח כדבריו, כמו שחולה שרוצה להתרפאות מוכרח לעשות מעשה ולילך לרופא.
