תפריט
שנינו בתחילת המסכת 'דיני ממונות בשלשה, גזילות וחבלות בשלשה'. מקור הדין שיש בית דין של שלשה הוא בפרשת שומרים (שמות כ"ב ז'-ח'), שנאמר שם שלש פעמים 'אלהים', שהוא לשון שררה ורבנות והכוונה לדיינים 'סמוכים', [שמשה סמך את יהושע והזקנים, והם סמכו אחרים וכו'], ומשם ילפינן לכל דיני נזיקין וחבלות וגזילות שכולם נידונים בבית דין של שלשה סמוכים, וזהו מה ששנינו 'גזילות וחבלות בשלשה'.
ומה ששנינו 'דיני ממונות בשלשה', ביארו בגמרא שהכוונה ל'הודאות והלואות' – 'הודאה' ר"ל שהמלוה מביא עדים שהלוה הודה בפניהם שהוא חייב לו, ו'הלואה' ר"ל שהמלוה מביא עדים על עיקר ההלואה (רש"י) – ו'הודאות והלואות' חלוקים מ'גזילות וחבלות' ואינם צריכים שלשה סמוכים, אלא אף שלשה הדיוטות יכולים לדונם, ונחלקו אמוראים אם הוא דאורייתא או דרבנן. רבא סובר שמדאורייתא דינם כגזילות וחבלות וצריך שלשה מומחים, וחכמים הקילו בהם שלא צריך מומחים 'שלא תנעול דלת בפני לווין', שאם כל פעם שהמלוה רוצה שהלוה יחזיר לו את ממונו יצטרך לחפש אחר דיינים מומחים, לא ילוה כלל, ולכן לטובת הלווים הקילו על המלוה שיוכל לדון בבית דין של שלשה הדיוטות. ורב אחא בריה דרב איקא סובר שממה שנאמר 'בצדק תשפוט עמיתך' בלשון יחיד, משמע שמדאורייתא דיין יחיד – ואפילו הדיוט – יכול לדונם בפני עצמו, וחכמים החמירו להצריך שלשה דיינים [הדיוטות] מחשש שמא יבואו לפני דיין אחד שאינו יודע כלל דיני ממונות, אבל בשלשה אי אפשר שאחד מהם לא שמע מחכמים ודיינים דיני הלואה.
ונפקא מינה אם דנו הודאות והלואות לפני שני דיינים, שלדעת רבא לא עשו כלום כיון שמדאורייתא צריך שלשה, אבל לרב אחא בדיעבד דיניהם דין, משום שמדאורייתא אפילו אחד כשר (גמרא).
להלכה גם חיובי מלקות דנים בשלשה (עי' פ"א מ"ב), אף על פי שאפשר שימות כשמלקים אותו, ודיני נפשות הם בבית דין של כ"ג (רמב"ם הל' סנהדרין פ"ה ה"ד).
'סנהדרי קטנה' הוא בית דין של עשרים ושלשה דיינים סמוכים, והם דנים דיני נפשות. סנהדרי קטנה דן רק בזמן שסנהדרין גדולה יושבת במקום המיוחד לה בלשכת הגזית (ע"ז ח' ב').
בסוף פרק א' שנינו שכל עיר שיש לה מאה ועשרים אנשים שדרים בתוכה, מעמידים שם בית דין של עשרים ושלשה.
'סנהדרי גדולה', ונקרא גם 'סנהדרין' ו'בית דין הגדול', הוא בית דין של שבעים ואחד סמוכים שישבו בלשכת הגזית שבבית המקדש, ומהם יצאו הוראה לכל ישראל בכל מחלוקת שנחלקו בה חכמי ישראל, בין בדיני ממונות, בין באיסור והיתר, ובין בטומאה וטהרה, וכמו כן שנינו (פ"א מ"ה) כמה דיני מיתה שרק בית דין הגדול יכולים לדונם, כגון נביא שקר ועיר הנידחת, ועוד.
הדיינים שבסנהדרין ישבו בחצי עיגול, ושלש שורות של תלמידים ישבו לפניהם, וכולם היו יושבים כפי סדר חכמתם, הקטן שבתלמידים – במקום האחרון שבשורה השלישית – היה גדול מן הגדול שבקהל, והקטן שבסנהדרין היה גדול מהגדול שבתלמידים.
ממה שנאמר בתורה 'אחרי רבים להטות', דרשו חכמים שאין צריך שכל הדיינים יסכימו לאותו פסק, אלא הדין נפסק לפי דעת רוב הדיינים, ונפקא מינה לא רק לגבי עצם הפסק, אלא גם לגבי מנין הדיינים בבית דין – והרע"ב הביאו בכמה מקומות – שלעולם צריך מנין אי זוגי של דיינים, שכיון שהדין נפסק ע"פ רוב, אי אפשר שיהא 'בית דין שקול'.
והנה בגמרא בנזיר (מ"ב א') דרשו מקרא שתגלחת הראש בנזיר היא כל שערות הראש, וממה שצריך לזה דרשה מיוחדת, משמע שבעלמא 'רובו ככולו', וזהו מקור לדין רובו ככולו בכל התורה, עיי"ש, ומעתה צריך ביאור למה בבית דין צריך קרא 'אחרי רבים להטות' לומר שהדין נפסק ע"פ רוב הדיינים, הרי כיון שרוב הדיינים פסקו את הדין, מדין רובו ככולו נחשב שכל הדיינים פסקו אותו דין.
ונראה ש'רובו ככולו' ו'אחרי רבים להטות' הם שני ענינים חלוקים, שבדין רובו ככולו נתחדש שהרוב יש לו חשיבות של הכל, שכשרוב הראש מגולח נחשב שכל הראש מגולח, אבל מיעוט הראש שיש בו שערות אינו נידון כאילו הוא מגולח, ורק 'הראש' בכללותו נידון כמגולח. מה שאין כן בדין 'אחרי רבים להטות' נתחדש שהמיעוט הוא כמאן דליתא (קידושין פ' א'), שמבואר בגמרא (שם) שרק מפני שהמיעוט כמאן דליתא הולכים אחר הרוב, אבל אם המיעוט כמאן דאיתא, אין הולכים אחר הרוב. ולפי זה יש לומר שבבית דין לא יועיל דין 'רובו ככולו', שאע"פ שנחשב שכל הבית דין בכללותו פסק את הדין, מכל מקום עדיין המיעוט במקומו עומד, ואי אפשר לפסוק על פי רוב הדיינים כשהדיעה של מיעוט הדיינים כמאן דאיתא, כמו שאין הולכים אחר רוב אם המיעוט כמאן דאיתא, ולכן צריך דין 'אחרי רבים להטות' כדי שהמיעוט ייחשב כמאן דליתא, ורק אחרי שאין דיעה אחרת מלבד הדיעה של רוב הדיינים, אפשר לפסוק את הדין על פיהם.
