חזקת שלש שנים

(בבא בתרא פרק ג')

חזקת מטלטלין

כלל גדול בספק ממון ש'המוציא מחבירו עליו הראיה' (ב"ק מ"ו א'), ומעמידים את הממון ביד ה'מוחזק', דהיינו מי שהממון בידו או ברשותו, ואם אין מוחזק,  כגון שהחפץ עומד באגם, מעמידים את הממון ביד ה'מרא קמא', דהיינו מי שידוע שהיה שלו לפני כן, אלא שחבירו טוען שקנאו ממנו או קיבלו ממנו במתנה.

הטעם שמוחזק עדיף ממרא קמא, משום ש, [אין מחזיקים אדם שהוא גנב] (שבועות מ"ו ב'), ואף על פי שאין ראיה שלא גנב את החפץ – וא"כ ודאי לא נחשב הוכחה להוציא מהמרא קמא שידוע שהיה שלו לפני כן – מכל מקום נחשב 'סתמא' שהחפץ שלו ולכן נחשב בחזקתו ולא בחזקת המרא קמא, [וזה לשון רבינו יונה (ל"ג ב'), 'שכל הנכסים שהם ברשות אדם, בחזקת שלו הן'], וממילא המרא קמא נעשה המוציא, ועליו להביא ראיה.

'דברים העשוין להשאיל ולהשכיר' – דברים שדרכם של אנשים להשאילם או להשכירם לאחרים – לעולם הם בחזקת המרא קמא, ולא בחזקת מי שמחזיק בהם, משום שמה שהוא מחזיק בהם אינו מורה שהם שלו[1], וממילא הם נשארים בחזקת המרא קמא. וכמו כן 'גודרות [צאן] אין להן חזקה' (ל"ו א'), דהיינו שאדם התפוס בצאן אינו יכול לומר שקנאם, משום שמה שהוא תפוס בהם אינו מורה כלל שקנאם כיון שהם יכולים לילך שם מעצמם, ולכן לא נעשו בחזקתו אלא נשארים בחזקת המרא קמא.

כשאין מרא קמא, החפץ נחשב בחזקת מי שתפוס בו אף בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ובגודרות (ראשונים שם, עי' גם ב"מ ק' א'), ונמצא שיש ג' דרגות: א. תפוס באופן שהממון בחזקת שלו, ב. מרא קמא שהממון בחזקת שהיה שלו, ג. תפוס אע"פ שאין הממון בחזקת שלו.

 חזקת קרקעות

אדם היושב בקרקע ומתנהג בה כבעלים – כגון שקוצר את פירות השדה ומביאם לביתו – אין ישיבתו בה מורה שקנאה, משום שהסברא שאין מחזיקים אדם כגנב היא רק במטלטלין ולא בקרקע (רבינו יונה ב"ב כ"ח ב' ד"ה ופרקי', ועיי"ש עוד), ולכן הקרקע אינה נעשית בחזקתו אלא נשארת בחזקת המרא קמא.

אמנם שנינו בריש פרק ג' שאם אדם יושב בקרקע שלש שנים שלמות, ואין המרא קמא מוחה בו, והיושב בקרקע טוען שקנאה מהמרא קמא, נאמן בטענתו אף בלא שטר להוכיח כדבריו, והטעם ביאר הרע"ב (מ"א), על פי הגמרא, שעד שלש שנים אדם נזהר בשטרו, יותר משלש שנים אינו נזהר, ואומרים למרא קמא אם באמת לא מכרת לו, היה לך למחות בו בפני שני עדים ולומר: 'דעו שפלוני אוכל את הפירות של הקרקע שלי בגזל', והמחזיק היה שומע מהמחאה, משום שהדבר מתפשט, והיה שומר את שטרו, עיי"ש.

ודנו האחרונים, ובראשם הקצות החושן (סי' ק"מ ס"ק ב'), מהו יסוד חזקת ג' שנים, ויש שביארו שהוא תקנת חכמים ללקוחות מפני תיקון העולם, שכיון שאין אנשים נזהרים בשטרות יותר משלש שנים, שוב לא יוכלו להוכיח נגד המרא קמא שהקרקע שלהם, ולכן תקנו חכמים שכל שיושב בקרקע ג' שנים, נאמן, וכן ביאר הרא"ש, ויותר מבואר בתוספות הרא"ש בבא מציעא (ק"י א'), וז"ל, תקנו חכמים דחזקת שלש שנים עומדת במקום שטר, כי אין אדם יכול לשמור שטרו לעולם, עכ"ל. אמנם אחרי שתקנו ללקוחות שחזקת ג' שנים 'עומדת במקום שטר', הוצרכו לתקן עוד שאם מיחה המרא קמא בטלה החזקה – [והמחזיק ישמור את שטרו עוד ג' שנים] – שאם לא כן כל אדם ישב בקרקע שאינה שלו ואחרי ג' שנים יטען שקנאה, וז"ל תוספות הרא"ש שם, וגם תקנו כנגדה שהמחאה מבטלת החזקה היכא שמחזיק בה בגזל, עכ"ל.

והקצות החושן (שם) ביאר בדעת הרמב"ן באופן אחר לגמרי, שאינו תקנת חכמים אלא ראיה מדאורייתא, שטבע של בעל הקרקע שרואה אדם נכנס לתוך שדהו ומתנהג בה כבעלים, שמיד מוחה, ואם לא מיחה כשראהו, יש ראיה מיד שהקרקע היא של המחזיק, אלא שכל שאין שטר למחזיק, יש ראיה להיפך שאין הקרקע שלו, ומספק מעמידים את הקרקע בחזקת מרא קמא, אבל אחרי שלש שנים ששוב אין דרכם של אנשים ליזהר בשטרות, נשארת רק הראיה של המחזיק למה לא מיחה המרא קמא, וראיה גמורה היא כמו שני עדים ובכחה להוציא מחזקת מרא קמא. אמנם האחרונים הרבו להקשות מכמה מקומות על הבנה זו בדעת הרמב"ן, וגם הרמב"ן עצמו (ל"ה ד"ה הני מילי) כתב לשון 'תקון רבנן', ועי' בדבריהם מה שכתבו בזה.

רבינו יונה כתב, וז"ל, ומדלא מיחה אמרינן דודאי זבנו, לפי שהטילו חכמים עליו למחות כיון דטפי לא מיזדהר איניש בשטריה וכו', עכ"ל, ומבואר שדין ג' שנים הוא תקנת חכמים, וטעם התקנה הוא מפני תיקון העולם ללוקחים שאינם שומרים את שטרותיהם, אלא שלא חידשו מדרבנן כח למחזיק, ורק הטילו חיוב על הבעלים למחות, והועילה תקנתם שעכשיו אם לא ימחה תהיה ראיה גמורה מעיקר הדין שאין הקרקע שלו.

[1] כשהבעלים טוען שהשאילם או השכירם, אבל אם טוען שגנבם, 'אחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן'.