טוען טענת גנב

שנינו בפרק אחרון של שבועות דין טוען טענת גנב, ששומר חינם שפטר את עצמו בטענה שנגנב הפקדון, ואחר כך באו עדים שלא נגנב – כגון שהפקדון בעין או שהשומר אכלו – חייב השומר לשלם כפל כמו גנב ממש שחייב לשלם כפל אם העידו עדים שגנב חפץ.

ואם טען השומר טענת גנב בשור או שה, וטבחו או מכרו, חייב גם ד' וה' כמו גנב ממש שגנב שור או שה וטבחו או מכרו (ב"ק ק"ו ב').

והנה כל כופר בפקדון בכל טענה שפוטרתו – כגון טענת גזלן, או נאנסו, או לא היו דברים מעולם וכדומה – נעשה גזלן וחייב באונסים (עי' ב"ק ק"ה ב'), ואף על פי שגזלן חייב רק אם עשה מעשה והוציא את החפץ מרשות הבעלים בתורת גזילה (ב"ק פ"ז מ"ו), ואילו פקדון בא לרשותו של השומר בהיתר, מכל מקום כיון שמעכבו אצלו באופן שהחפץ לא יחזור לבעלים, נעשה גזלן. ובטוען טענת גנב חידשה התורה שמלבד שנעשה גזלן כמו כל שאר כופר בפקדון, עוד דינו כגנב לשלם כפל וד' וה', וחידוש זה הוא דוקא אם נשבע לשקר לפטור את עצמו, אבל באופן שנאמן לפטור את עצמו בלא שבועה, כגון לדעת רבי יוחנן (ב"ק ק"ו ב') שכופר בכל נאמן בפקדון אף בלא שבועה, אף על פי שמעכב את הפקדון מלחזור לבעלים ונעשה גזלן, מכל מקום אינו בכלל חידוש הקרא שנעשה גנב.

הטעם שהתורה החמירה בטוען טענת גנב לשלם כפל וד' וה' יותר מטוען טענת גזלן

והנה הטעם שהתורה החמירה בגנב לחייבו כפל וד' וה' יותר מגזלן, אמרו בגמרא (ב"ק ע"ט ב'), 'שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי, מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן, אמר להן זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, [גנב עושה בסתר, וגזלן עושה בפרהסיא או בפני הבעלים], וכתבו תוספות שחילוק זה לא שייך בטוען טענת גנב, שהרי גם אם היה טוען טענת גזלן לא היה יודע איש ששיקר, ונמצא שלפי תוספות לא ידוע לנו הטעם לחלק בין טוען טענת גנב לטוען טענת גזלן, אמנם עי' תוספות רבינו פרץ שהתורה עשתה טוען טענת גנב כגנב עצמו.

מחלוקת ראשונים בטבח או מכר לפני שטען טענת גנב

שנינו במשנה ג': 'היכן שורי, אמר לו נגנב. משביעך אני, ואמר אמן, והעדים מעידין אותו שאכלו [כן גירסת תוספות], משלם תשלומי כפל', ובגמרא בבבא קמא (ק"ו ב') הקשו ממשנה זו על מה שאמר רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן שהטוען טענת גנב וטבח ומכר חייב גם ד' וה', שהרי אם מעידים אותו שאכלו, בעל כרחך שחטו, ואם כן למה אינו חייב ד' וה', ותירצו שהמשנה מיירי שאכלו נבילה ולא שחטו.

ואמרו בגמרא שהיה אפשר לתרץ שהמשנה מיירי באופן שבית דין כבר אמרו 'צא תן לו', ורק אחר כך טבח או מכר, שכיון שפסקו בית דין את הגין, נעשה גזלן, וגזלן אינו משלם ד' וה'. אי נמי היה אפשר לומר שאדם אחר שחטו שלא בשליחותו, אלא 'חדא מתרי תלת נקט'.

והקשו הראשונים שאפשר להעמיד את המשנה גם באופן אחר, ששחטו לפני שטען טענת גנב ונשבע לשקר, שהרי אינו נעשה גנב עד שטוען טענת גנב, ואם שחטו לפני כן, הרי שחטו בתורת שומר ולא בתורת גנב, ושומר אינו משלם ד' וה'.

וכתבו הרשב"א ותוספות הרא"ש שבאמת היה אפשר לתרץ גם באופן זה, והוא בכלל מה שאמרו בגמרא 'חדא מתרי תלת נקט'.

אמנם התוספות רי"ד כתב שאי אפשר לתרץ שהמשנה מיירי ששחטו לפני שטען טענת גנב ולכן פטור מד' וה', שבאופן זה חייב ד' וה', שאין הבדל אם טען טענת גנב ואח"כ שחטו, או שחטו ואח"כ טען טענת גנב, בשניהם חייב ד' וה'. וביאר הטעם בזה, שמה שכל טוען טענת גנב נעשה גנב בשעה שנשבע לשקר, הוא דוקא אם הפקדון הוא בעין בשעה שנשבע, אבל אם כבר שחטו, נעשה גנב למפרע בשעה ששחט, ונמצא ששחט אחרי שנעשה גנב.

והוסיף התוספות רי"ד שמוכרחים לפרש שנעשה גנב למפרע, שאם לא כן למה חייב כפל, הרי בשעה שנשבע לשקר וראוי ליעשות גנב, הפקדון כבר אינו בעולם ואי אפשר לדון כאילו גנבו עכשיו, אלא בעל כרחך כשהחפץ אינו בעין בשעה שנשבע, נעשה עליו גנב למפרע בשעה שאכלו, ובאותה שעה נתחייב עליו כפל[1].

ולדעת הרשב"א והרא"ש – שאינם סוברים שאם החפץ אינו בעין בשעת השבועה נעשה גנב למפרע, אלא לעולם נעשה גנב בשעת השבועה – צריך לומר שכיון שחייב דמים מכח חיוב שמירה, אמרינן 'מה לי הן ומה לי דמיהן' (עי' רא"ש ב"ק פ"א סי' י"א), והדמים הם במקום החפץ, וכשנשבע על אותם דמים, באותה שעה נתחייב עליהם כפל.

[1] וצ"ב בנשרף מאליו לפני שטען טענת גנב שלא עשה שום מעשה גניבה, ואולי באמת סובר התוס' רי"ד שרק באכלו לפני שטעו טענת גנב חייב כפל, אבל בנשרף אינו חייב כפל, וצ"ע.