יאוש בגזילה ובאבידה

אבידה שנתייאש ממנה בעל האבידה לפני שמצאה המוצא, מותר למוצא לקחתה לעצמו, ורש"י (ב"ק ס"ו א' ד"ה מוצא) פירש שנלמד ממה שנאמר בקרא (דברים כ"ב ג') 'אשר תאבד ממנו', שמשם דרשו (ב"מ כ"ב ב') שיש חיוב השבה רק באופן שהאבידה נאבדה רק 'ממנו', דהיינו מהבעלים בלבד, אבל אבידה שאינה מצויה אצל שום אדם בעולם ונאבדה מכולם, כגון ששטפה נהר, אין דין השבה, וסובר רש"י שהוא משום יאוש בעלים, שאבידה שנאבדה מכל העולם ודאי נתייאשו הבעלים ממנה.

אמנם תוספות (שם ד"ה מוצא, וב"מ כ"ז א' ד"ה מה) כתבו שדין יאוש נלמד ממה שנאמר (שם) 'וכן תעשה לשמלתו', שמשם דרשו שרק אם יש סימן חייב להחזיר אבידה, אבל אם אין סימן אין חייב להחזיר, ובעל כרחך משום שכשאין סימן, הבעלים מתייאשים ממנה, ואחרי יאוש האבידה היא של המוצא.

הטעם שמותר למוצא ליקח אבידה לעצמו אחרי שהבעלים נתייאשו ממנה, הרע"ב כתב כמה פעמים, על פי רש"י (ב"מ כ"א א', גיטין ל"ט ב'), שאחרי שנתייאשו הבעלים, החפץ נעשה הפקר, וכן מבואר גם ברמב"ן בפסחים (ל"א ב'). אמנם תוספות בבבא קמא (ס"ו א' ד"ה כיון) הוכיחו שיאוש אינו הפקר ולא יצא החפץ לגמרי מרשות הבעלים, אלא רק 'נקל לצאת מרשות בעלים' (תוספות ב"ק קי"א ב').

יאוש לאחר שבא לידו ויאוש דגזילה

אם המוצא לקח את האבידה לפני שנתייאשו הבעלים, אף אם אחר כך נתייאשו הבעלים בשעה שהאבידה היא ברשות המוצא, אין המוצא קונה את האבידה, אלא חייב להחזירה לבעלים (ב"מ כ"א ב').

והנה רבה (ב"ק ס"ו א') נסתפק אם יאוש קונה בגזילה מדאורייתא כמו שיאוש קונה באבידה מדאורייתא, והקשו הראשונים שבאבידה עצמה אם נתייאשו הבעלים אחרי שבאה האבידה ליד המוצא, לא קנה המוצא, וכיון שבגזילה בעל כרחך הבעלים נתייאשו רק אחרי שבאה הגזילה לידו, איך שייך לומר שיאוש קונה.

ותוספות תירצו שבאמת יאוש מועיל במקצת אף באבידה שכבר נמצאת ברשות המוצא, שמה שאמרו בגמרא הנ"ל שיאוש אינו מועיל באבידה שכבר נמצאת ביד המוצא, היינו שחייב להשיב את דמי האבידה, שיאוש אינו מועיל שמוצא יקנה את דמי החפץ כיון שכבר נתחייב בהשבה, אבל יאוש מועיל שהמוצא יקנה את גוף האבידה, ולפי זה מובן היטב מה שדימה רבה יאוש של גזילה – שהיא אחרי שבאה הגזילה ליד הגזלן – ליאוש של אבידה אחרי שבאה האבידה ליד המוצא, שבשניהם קונה את הגוף ולא את הדמים. [ונסתפק רבה שמא בגזילה יאוש אינו קונה כלל, ורק באבידה קונה על כל פנים את הגוף (ע"פ מהרש"א שם, אך עי' שלטי גבורים שם)].

אמנם הרבה ראשונים סוברים שיאוש אינו מועיל כלל באבידה אחרי שבאה האבידה ליד הבעלים, וחייב המוצא להשיב לבעלים גם גוף האבידה. ומה שאמר רבה שיאוש דגזילה – שהיא לעולם אחרי שבאה הגזילה ליד הגזלן – קונה כמו יאוש דאבידה, הוא משום שמצד עצם היאוש לעולם יאוש מועיל שיקנה מי שהחפץ בידו, ומה שיאוש דאבידה אינו קונה אחרי שבאה האבידה ליד המוצא, הוא משום שנחשב 'יאוש ברשות', שיד השומר כיד הבעלים, וטעם זה הוא רק באבידה ולא בגזילה, שאין יד הגזלן כיד הבעלים, ולכן יאוש דגזילה קונה כמו יאוש דאבידה לפני שבאה האבידה ליד המוצא^[1]. [ונסתפק רבה שמא בגזילה יאוש אינו קונה כלל, משום שאפשר שלא חידשה התורה יאוש אלא באבידה ולא בגזילה, כיון ד'באיסורא אתא לידיה'].

מהי מחשבת יאוש

בגמרא (ב"מ כ"ג ב') הביאו מימרא של רב זביד משמיה דרבא בענין מחשבת יאוש: 'כללא דאבידתא, כיון דאמר ווי לה לחסרון כיס, מיאש ליה מינה', וצריך לברר איזו מחשבה שבאמירת 'ווי לה לחסרון כיס' היא יאוש שמחמתה משתנים דיני החפץ.

והנה שנינו בסוף משנה ד' 'הלוקח פירות מחבירו וכו', ומצא בהן מעות, הרי אלו שלו', ומיירי בלוקח מן התגר [סוחר] שקונה מאנשים הרבה וכל הפירות מתערבים, ולכן בעל המעות מתייאש כיון שיודע שהתגר מערב את פירותיו ולא ידע ממי לקח את הפירות שהמעות בתוכם, וגם אין סימן במעותיו, ובתוספות (כ"ז א' ד"ה בלוקח) מבואר שמתייאש רק אחרי שפירותיו שהו אצל התגר שיעור זמן כדי שהתגר יערב את פירותיו בפירות אחרים[2], שהרי לפני כן התגר עדיין יודע ממי הפירות, אמנם ברשב"א ובנימוקי יוסף (י"ד ב' מדה"ר) מבואר שבעל המעות מתייאש מיד[3], עיי"ש. ואולי יש לבאר שתוספות סוברים שמחשבת יאוש היא שאיבד תקוה שהחפץ יחזור אליו, וכיון שכל עוד שלא עירב התגר את הפירות, עדיין יש תקוה לבעל השדה שהמעות יחזרו אליו – שידע למי להחזיר – אין כאן יאוש, אבל הרשב"א והנימוקי יוסף סוברים שמחשבת יאוש היא שאיבד את כח שליטתו בחפץ, ומיד שמסר בעל המעות את פירותיו לתגר, בכחו של התגר לערבם עם פירות אחרים אם ירצה, ונמצא שאיבדו הבעלים את שליטתם בהם.

[1] אמנם בגזילה חייב להשיב דמים, ובאבידה אינו חייב להשיב כלל.

[2] שכתבו שהתנא נקט דין זה בלוקח מן התגר ולא בתגר עצמו, משום שבתגר עצמו לא בכל האופנים יש יאוש, שאם התגר מוצא את המעות לפני שיעור זמן שמערב את פירותיו, עדיין אין בעל המעות מתייאש, אבל בלוקח מן התגר לעולם עבר שיעור זמן שהתגר מערב את הפירות.

[3] שסוברים שיאוש אינו מועיל כלל לאחר שבאה האבידה ליד המוצא (עי' לעיל ד"ה אמנם), ומכל מקום הוקשה להם למה התגר אינו קונה ביאוש, עיי"ש.