תפריט
הגמ' בסנהדרין (ל"ט) אמר ליה ההיא מינא לר' אבהו (ר' אבהו ניהל הרבה ויכוחים עם המינים אצל הקיסר בימיו) אלוקיכם כהן הוא, שהרי נאמר ויקחו לי תרומה ומי הוא זה המקבל תרומה הוי אומר כהן, וא"כ כי קבור למשה במאי טביל, וכי תימא במים, והא כתיב מי מדד בשעלו מים – הרי כל המים הרי הם כפסיעה קטנה להקב"ה ואינו יכול ליכנס ולטבול בהם. ענהו ר' אבהו כסיל כאיולתו, טבל הקב"ה באש, 'כי ד' באש יבוא'. שאלו המין, 'ומי איכא טבילותא בנורא' ענהו ר' אבהו 'עיקר טבילותא בנורא' – היפך הדברים, הטבילה המקורית והאמיתית היא באש, רק אנו שאין כוחינו בכך טובלים אנו במים כדכתיב 'אשר לא יבוא באש תעבירו במים' – אך העיקר היא טבילה באש.
המהרש"א וכן ברמב"ן הקשו, ראשית, הרי הכתוב כלל אינו מדבר מטבילה אלא מהגעלת כלים, אמנם הכתוב אומר בהמשך 'וטהר' אך טהור אין הכוונה כאן טהרה מטומאה אלא מבליעת איסור, ושנית, הרי בדבר רוחני אין כלל ענין של קבלת טומאה.
אמנם, כבר היה לעולמים צדיקים אשר טבלו באש. היה זה בהלווייתו של הרה"ק הריי"ץ מליובאויטש זיע"א ובאו כמה יהודים וחפצו לשאת את ארון הקודש שאלו אותם זקני החסידים: "הייתם במים?" (הכוונה האם טבלו במקוה) בתגובה הפשילו המה את שרווליהם והראו את המספר אשר חרטו הנאצים הארורים בזרועותיהם ואמרו "היינו באש…" וזהו כוונת הפסוק 'ואשר לא יבוא באש תעבירו במים' כי עיקר טבילותא בנורא, שאכן ישנם יהודים אשר טבלו באש ולאו דווקא במים.
וכך פירש אבי מורי בעל ה'פני מנחם' זצוק"ל על הגמ' (קידושין פ"א.) שר' עמרם עמד בנסיון והשביע את יצר הרע שייצא ממנו, ויצא ממנו עמודא דנורא ואמר לו ר' עמרם ליצר הרע: 'חזו דאת נורא ואנא בישרא ואנא עדיפנא מינך', אתה מלאך אש יוקדת ואני בשר ודם ואעפ"כ – אנא עדיפנא מינך, ניצחתי אותך ועמדתי בנסיון, זהו טבילותא בנורא – וכפי שנהוג לכנות זאת בשפת העם: "טבילת אש".
כי זה כל האדם. האדם אנוש הוא יש בו חולשות לרוב ואפסיותו של בן אנוש ידועה. וכבר אמר בצחות לשונו הרה"ק רבי שלום מקאמינקא זיע"א (היה נוהג לעתים להסתיר דבריו בדברי צחות) שאינו חושש מהשאלות שישאלו אותו כשיגיע לעולם האמת, נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, (ושאלות אלו הינם שאלות קשות להחזיר תשובה עליהם, ואין שום אפשרות לענות תשובות מתחמקות אלא רק כן או לא) כי מיד אחזיר למלאך את השאלה השלישית: עסקת בפריה ורביה? ואם יאמר לי הרי אני מלאך ואין זה שייך אלי, אף אני אומר לו ואני בן אדם ומה רצונך ממני…
הנה כי כן אין הקב"ה חפץ מאיתנו את מה שהוא חפץ ממלאכיו הקדושים, אלא רוצה הוא מאיתנו את מה שהוא רוצה מבן אנוש. וכך נהגו לומר בנובהרדוק: "א מענטש איז ניט קיין מלאך, א מענטש איז א מלאך מיט א בהמה…" (האדם אינו מלאך, אלא האדם מורכב הוא ממלאך ומבהמה גם יחד) כי זהו האדם. וגמ' מפורשת היא, 'שישה דברים בבני אדם שלושה כבהמה ושלושה כמלאכי השרת'. וכך פירש הרה"ק רבי חיים מאנטוניא זיע"א 'במקום שאין אנשים' – בדברים אלו שהאיש מתנהג כבהמה – 'השתדל להיות איש' – אין הבקשה ממך להיות מלאך אך לכה"פ תהיה איש.
ה'חתם סופר זיע"א מפרש מה רצה ההוא מינא מר' אבהו הרי מדובר בהשי"ת בכבודו ובעצמו, וכי הוא ית' נטמא או שמא הולך הוא לטבול הרי מדובר בדבר רוחני. אלא וודא טוב שאל אותו מין את ר' אבהו, האיך יכול ילוד אשה להגיע לכזה מדריגה ולהיות לאיש אלוקים שהקב"ה בכבודו ובעצמו יאמר שהוא קברו כדכתיב "ויקבור אותו בגיא". כי אכן שאלתו של המין נכונה וחזקה "במאי טבל", לא כלפי השי"ת הקשה, אלא הכוונה למשה רבינו, במאי טבל האיש משה להגיע לכזה מדרגה רבה, "כי קבריה למשה במאי טבל" במה טבל עצמו משה רבינו שידע להפוך גופו מ'איש' ל'אלוקים', ועל זה ענה לו ר' אבהו 'בנורא טבל', שהיה משה רבינו באש השמים מאה ועשרים יום, ושם טבל וטיהר גופו ונהפך לנשמה, ובשל כך זכה שהקב"ה בכודו ובעצמו טיפל בגופו הטהור של משה "ויקבור אותו בגיא".
ברם, איזהו אש, ולאיזה אש יכול האיש הישראלי לקפוץ, כבר מילתנו אמורה לעיל, האש הכוונה עמודא דנורא, היצר הוא אש, אך האיש הבשר ודם יכול לומר לו 'אנא עדיפנא מינך', וניתן להתגבר עליו בכל מקום, אם זה בכרך גדול של רומי כ'ניו יורק', בימות הקיץ כשהולך הוא לעבודתו וצועד הוא ברחובות עיר, כהיום הרי הנסיונות רודפים את האדם בכל מקום אשר ילך ואף בביתו ובכיסו, וכשמתגבר ואומר 'את נורא ואנא בישרא אנא עדיפנא מינך' הרי זה האדם טובל בנורא וטהר, הופך הוא להיות איש אחר, כבר אינו בגדר אדם אלא בגדר מלאך, כי האדם יכול להיות או כבהמה או כמלאכים.
עיקר טבילותא בנורא זה מה שמשנה את האדם להיות איש אחר.
הכתוב אומר (במדבר ל', ג') "איש כי ידור נדר לד'" וישנו פסוק דומה (במדבר ו', ב') "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לד'", בכל מקום שהתורה מספרת על נדר שהאיש מקבל על עצמו קבלה יותר מהרגלו קראו הכתוב בלשון "איש", בעל מדרגה. אומרים חז"ל במדרש תנחומא על פסוק זה, מה הפירוש בלשון 'איש', "כי מי בשחק יערוך לד' ידמה לד' בבני אלים", אומר הקב"ה וכי לקרבנותיכם אני צריך, וכי אם הייתי רוצה קרבנות 'למי הייתי אומר לא למיכאל שהוא לפני', הייתי מבקש מהמלאכים שעומדים הכן לפני. אלא אומר השי"ת מכם אני מבקש, כי בשחק יערוך לד' – אני רוצה דייקא קרבנות מכם.
וכך הסביר הרה"ק מקאצק זיע"א (ברמתים צופים על תנא דבי אליהו) 'יערוך' הכוונה להכנה, אצל המלאכים לא שייך הכנה כי הם מוכנים ועומדים באשם הגדולה לעבודת השי"ת, אך אומר הקב"ה אין אני זקוק לקרבן עצמו, אלא "יערוך לד'" להכנה אני רוצה, 'כי מי בשחק יערך' מי יכול לעשות הכנה בשמים כי המלאכים מוכנים ועומדים, אלא דווקא האיש יש לו את האפשרות לעשות הכנה שיש לו את הארציות ואת המשיכה לגשמיות, והוא מתעלה על עצמו ומכין עצמו ומתגבר זהו הקרבן – עיקר טבילותא בנורא – ואת זה אין בשמים.
הגמ' בזבחים אומרת 'מקריבין אע"פ שאין בית' ומפרשים שם התוס', שאף שאומרים חז"ל שקדושת הארץ בטלה מ"מ קדושת בית המקדש לא בטלה לעולם ואף אחר החורבן, ואפשר לבוא למקום המזבח ולהקים שם מזבח ולהקריב קרבן אע"פ שאין בית המקדש. ועל זה אמרו בספרים הקדושים, מקריבין אע"פ שאין בית, האיש הישראלי יכול להביא קרבן להשי"ת לא רק בבית המקדש על המזבח, אלא אף כשהאדם בגלות ואף בביתו אי שם בגולה, יכול להקריב קרבן להשם. וכבר אמרו חז"ל 'השופך דמם של רשעים כאילו הקריב קרבן', פנחס הקריב קרבן במסירות נפש, לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי, ופנחס לא הקריב בזמן שהיה בית המקדש, אלא בביתו ובאהלו הקריב קרבן, ומה איכפת לן אם ישנו בית ואם לאו, הרי עיקר הקרבן הוא מה שהאדם מקריב מעצמו מאונו ומכוחו 'כי מי בשחק יערוך להשם', ומה לנו בית גדול מאשר הבית שהקריב בו פנחס את קרבנו בכזו מסירות נפש, וזהו הקרבן הנכון להקריב.
וכשאין בית המקדש ואנו בגלות ובפרט בשבועות אלו שנאמר עליהם כל רודפיה השיגוה בין המצרים, עומדים לנגד עינינו דברי בעל ה'עבודת ישראל' זיע"א "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" וכך פירש: 'כל רודפי י-ה השיגוה בין המצרים, מי שהוא רודף ומבקש את קרבתו של השי"ת, בין המצרים, זהו הזמן המסוגל לכך'.
הרבי מגור בעל ה'פני מנחם' זצוק"ל אמר פעם בשם אביו ה'אמרי אמת' והיה זה שבת שחל בו י"ז בתמוז, שכתוב בספרים (ואח"כ מצאו כתוב בשם בעל ה'ישמח משה' זיע"א) על דברי חז"ל 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון', גם לאתויי מים, שכשברא הקב"ה את העולם והיה רקיע שהבדיל בין מים למים, היו מים התחתונים בוכים 'אנן בעינן למיהוי קריבא לגבי מלכא', וענה להם השי"ת תקבלו מלח ונסכים, ובזמן שבית המקדש קיים אכן היו שמחים המים התחתונים שהם קרבים לגבי מלכא, אבל משחרב הבית שוב בוכים המים התחתונים ואנו גם בכינו עמם יחד בזכרנו את ציון.
אמנם שומה עלינו לדעת מה פירושן של תיבות "למיהוי קריבא לגבי מלכא", וכי רוצים הם להיות מהמקורבים למלכות, או להיות מהיושבים קרובים לפני המלך, או שמא בכלל הפירוש הוא "קרבית נפשי קמך" כמו שאמר יצחק אבינו להקב"ה.
אלא כך אמרה שכינה למים התחתונים שבכו, וכי חפצים הנכם, סתם להיות למעלה יחד עם המלאכים, קריבא לגבי מלכא, והלא רצונכם להיות ממקריבי הקרבנות, והקרבנות באים מלמטה 'כי מי בשחק יערוך להשם', דווקא מהאנשים, מהמים התחתונים, משם קרבים הקרבנות, גם בכינו, על ידי הגעגועים, ע"י הבכיות בכיסופין להשי"ת ולעבודתו, ע"י הכיסופים לבית המקדש, ובקרבנותיו הקטנים של האדם שמביא מדי יום להשי"ת, עוד ויתור כלשהו מתאוותיו, עוד ויתור ממאוויו הגשמיים, הם אלו הקרבנות, ואת קרבנות אלו מקריבים אע"פ שאין בית.
וכבר אירע מעשה אצל הרה"ק בעל דברי שמואל מסלונים זיע"א עת שנסע מעיר לעיר ברכבת, ופגש שם את אחד מאנשי שלומו לשעבר שלא עלינו הקדיח תבשילו וסר מן הדרך, והלה ישב במרחק ניכר. לפתע קראו הדברי שמואל, משניגש שאלו הרבי מה מעשיך ומה שלום משפחתיך וענה ברוחב לב 'ברוך השם הכל בסדר'.
שאלו הצדיק בלשון שהיה נהוג לשאול במקומותינו: 'כמה הינך שווה?' נענה ואמר חמישים אלף רובל, וחשב כך לעצמו שלבטח הרבי חפץ להוציא ממנו מתת יד עבור חצר הקודש…
נענה הרבי כמו קרא את מחשבתו, ואמר לו: אומר לך את האמת, עוד כשהיית אצלנו בטרם פרקת עול תורה, לא הייתי משקיע על חסידותך אף לא אגורה אחת שחוקה, ואילו הבעל דבר קנה אותך ואת חסידותך בסכום עצום של חמישים אלף רובל, שומו שמים! את מה שאנו לא החשבנו אף לא לפרוטה אחת – הבעל דבר חישב זאת לסכום עצום של חמישים אלף רובל! וא"כ את מה שאנו חושבים כלא שווה מאומה הרי רואים אנו שהבעל דבר ממש מוסר נפשו על זה ועושה את כל מה שלא-ל ידו כדי להדיחך.
וא"כ חזינן כי אנו שווים עשרות מונים ממה שאנו חושבים, והלא אף אם ניפול ברשתו תשע מאות תשעים ותשע פעמים ורק פעם אחת נעמוד על שלנו לבל ניפול, על פעם אחת כזו נוכל לומר לו להיצר הרע בגאון ובעוז "חזו דאת נורא ואנא בישרא ואנא עדיפנא מינך".
וזה מה שאמרו חז"ל בסוף חגיגה "אמר ריש לקיש פושעי ישראל אין אור של גיהנום שולטת בהם, דכתיב כפלח הרימון רקתך, אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון".
העולה מדברים אלו, כי ימינו עלי אדמות ספורים הם "כי כצל ימינו" ובימים מועטים אלו שומה עלינו לתפוס ולקנות ולהקריב יותר ויותר קרבנות, כמו שאמר לו הקב"ה לדוד המלך "טוב לי יום בחצריך מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב". שלמה המלך עומד ומקריב עולות בבית המקדש, אך קרבנות שאתה מקריב אע"פ שאין בית – את זה יכול אתה להקריב בכל יום שאתה עוסק בתורה, ולכן מוטל עלינו בימים אלו לנצל את הזמן כל רגע ולתפוס עוד ועוד פנינים ומרגליות טובות וזהו הגעגועים הנעלים ביותר ואין לך כיסופין גדול מזה לבניית בית המקדש, ובזה בונים ממש את בנין בית המקדש, ובכל נסיון וכל התגברות דעדו עלן זוכרים אנו מי הוא השולח אלינו נסיון גדול זה, הרי זה אשו של היצר הרע "חזו דאת נורא ואנא בישרא", אבל בסייעתא דשמיא אתגבר על יצר הרע ואהיה חזק יותר ממנו "ואנא עדיפנא מינך" כי אהפוך עצמי לדרגת מלאך, וזהו טבילותא בנורא, ומשה רבינו עשה זאת כל ימיו ולכן זכה למה שזכה והפך גופו להיות איש אלוקים.
ומכאן שעלינו לשאוף להיות פחות מדרגת בהמה ולהגיע יותר ויותר לדרגת אדם ומלאך, יותר ויותר "יערוך להשם" ולעשות רצונו, ובזכות זה נזכה במהרה שיבנה לנו את בית המקדש ונוכל לעבדו בלבב שלם.
