תפריט
בקרבן פסח ואכילת מצה נהגו כבר אצל האבות הקדושים. כשציותה רבקה אמנו ליעקב לקחת שני גדיי עזים לעשות מטעמים לאביו, כתב רש"י בשם פרקי דרבי אליעזר: "וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק? אלא פסח היה, האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים". ואצל אברהם אבינו מצאנו שהיו אוכלים מצות בפסח: כשבאו המלאכים ללוט נאמר: "ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו" (בראשית יט, ג). ופירש רש"י: פסח היה.
ובזמן שבית המקדש היה קיים, היו עולים ישראל לרגל, ועמהם מאות אלפי גדיים וטלאים, וכפי שמתואר בעדות בן אותם הימים, שהיו נראים עדרים עצומים יורדים מן ההרים לכיוון ירושלים.
הפסח היה נשחט בעזרה בשלש כתות, ובזריזות עצומה, כי היו צריכים להספיק לשחוט רבבות בהמות ולזרוק דמם על המזבח, וכל זה ביום י"ד ורק מחצות היום ואילך.
ומסופר בגמרא (פסחים דף סד.): תָּנוּ רַבָּנָן, פַּעַם אַחַת בִּקֵּשׁ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ לִתֵּן עֵינָיו בְּאוּכְלוּסֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל, תֵּן עֵינֶיךָ בַּפְּסָחִים. נָטַל כּוּלְיָתָא מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְנִמְצְאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא זוּגוֹת כְּלָיוֹת, כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, חוּץ מִטָּמֵא וְשֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה. וְאֵין לְךָ כָּל פֶּסַח וּפֶסַח שֶׁלֹּא נִמְנוּ עָלָיו יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם.
ולעת ערב, היו ניגשים לעריכת ה"סדר". כל חבורה וחבורה על הגדי או הטלה שנמנו עליו מראש. ובנוסף לבשר הפסח היו מוכנים לפניהם מצות, שגם אותם אפו בערב פסח, וכן ירקות למרור. אך לפני שאוכלים, צריכים לדעת מה זה ועל מה זה. על זה אמרה תורה (שמות יג, ח) "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". "בעבור זה" – זה שלפנינו, הפסח המצה והמרור, המזכירים לנו את יציאת מצרים. וציותה התורה "והגדת לבנך", לספר לבנים ולכל בני המשפחה, ואף לעצמו, על יציאת מצרים.
ויהיה המספר מרגיש כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, וכמו שנאמר בהגדה:
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם. שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר, וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אוֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֵינוּ".
הסיפור נעשה בדרך שאלה ותשובה: הבן מקשה ארבע קושיות, והאב עונה. אלא שבזמן בית המקדש היתה אחת השאלות אודות הפסח: שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי, ועכשיו שואלים אודות ההסיבה.
ובזוהר הקדוש מפליא את רוממות המעמד הנשגב הזה של ההגדה וסיפור יציאת מצרים וכותב שכל אדם שמספר ביציאת מצרים, ובסיפור הזה שמח בחדוה, מזומן הוא לשמוח בשכינה בעולם הבא, והקב"ה שמח בספור זה ומכנס לכל פמליא של מעלה ואומר להם לכו ושמעו את סיפור השבח שלי שמספרים בני ושמחים בישועתי, והמלאכים באים ושומעים, וחוזרים לפני הקב"ה לשבח את עם ישראל, העם הקדוש שיש לו בארץ.
