סימן תקמח – דין אבלות בחל המועד
ובו כ' סעיפים

יט שָׁמַע שְׁמוּעָה קְרוֹבָה (טו) בְּשַׁבָּת, שַׁבָּת עוֹלָה לְיוֹם אֶחָד וּלְמָחָר קוֹרֵעַ וְהָוֵי לֵיהּ יוֹם שִׁשִּׁי שְׁבִיעִי לַאֲבֵלוּת.


כ
אִם עֲשָׂרָה יָמִים אַחַר הֶחָג שָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בְּעֶרֶב הֶחָג, אַף עַל פִּי שֶׁאִם נִמְנֶה שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הֶחָג שִׁבְעָה וְשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג וְיוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת כ" א וַעֲשָׂרָה יָמִים אֲחֵרִים הֲרֵי ל" א, אֵין לָזֶה דִּין שְׁמוּעָה רְחוֹקָה אֶלָּא דִּין שְׁמוּעָה קְרוֹבָה; שֶׁאֵין הָרֶגֶל עוֹלֶה לְמִי שֶׁלֹּא נָהַג אֲבֵלוּת קֹדֶם לוֹ כְּלָל, וְכָל שֶׁכֵּן לְמִי שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁמֵּת לוֹ מֵת.


סימן תקמט – להתענות ד' תעניתים
ובו ב' סעיפים
א
 
חַיָּבִים לְהִתְעַנּוֹת בְּתִשְׁעָה בְּאָב וּבְי"ז בְּתַמּוּז (א) וּבְג' בְּתִשְׁרֵי וּבַעֲשָׂרָה בְּטֵבֵת, (ב) מִפְּנֵי דְּבָרִים הָרָעִים שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶם.

משנה ברורה 

סעיף יט

(נב) ולמחר קורע – לאו דוקא ור"ל במוצאי שבת. ואם שמע שמועה קרובה בשבת ערב הרגל שבת עולה לו ליום אחד ויו"ט מבטל גזירת שבעה [אחרונים] כתב הפמ"ג קדיש י"ל דאין הרגל מבטל ויש לו דין שבעה ושלשים אפילו נהג שעה אחת לפני הרגל ע"ש:

סעיף כ

(נג) שאין הרגל עולה וכו' – ומ"מ יולדת שמת לה מת שחייבת להתאבל עליו וה"ה שאר חולה וא"א להן להתאבל מחמת חלישותן כיון שהם ידעו מזה אך מחמת אונס א"א להן לנהוג אבילות והרגל פגע בתוך ז' בטל מהן גזירת שבעה וה"ה לענין שלשים. ויתר דיני הפרטים השייכים לענין זה מבואר הכל ביו"ד סימן שצ"ט ע"ש:

סעיף א

(א) חייבים להתענות וכו' – והוא מדברי הנביאים, כדכתיב בקרא (זכריה ח): "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי" וגו', ואמרו חז"ל: צום הרביעי זה י"ז בתמוז, שהוא בחודש רביעי למנין החודשים; וצום החמישי זה ט' באב, שהוא בחודש החמישי; וצום השביעי זה צום גדליה, שהוא בחודש השביעי; וצום העשירי זה עשרה בטבת, שהוא בחודש העשירי. וכל אלו הימים, כל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון הדברים אלו נשוב להיטיב, כמו שנאמר: "והתודו את עונם ואת עון אבותם" וגו' (רמב"ם).

ולכן חייב כל איש לשום אל ליבו באותן הימים, ולפשפש במעשיו ולשוב בהן. כי אין העיקר התענית, כמו שכתוב באנשי נינוה: "וירא ה' את מעשיהם", ואמרו חז"ל: "את שקם ואת תעניתם" לא נאמר, אלא "את מעשיהם", ואין התענית אלא הכנה לתשובה.

לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים, תפשו הטפל והניחו העיקר. ומכל מקום אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד, כי ימים אלו הם מִצְוַת עשה מדברי הנביאים להתענות בהם, וכמו שכתבנו למעלה: