סימן תקסב – דין קבלת התענית
וּבוֹ י"ג סְעִיפִים

ה כָּל תַּעֲנִית שֶׁלֹּא קִבְּלוֹ עָלָיו הַיָּחִיד מִבְּעוֹד יוֹם, אֵינוֹ תַּעֲנִית. הגה: לְהִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ וְלֹא לְעִנְיַן אִם חַיָּב תַּעֲנִית סְתָם וְהִתְעַנָּה כָּךְ לֹא יָצָא יְדֵי נִדְרוֹ (מָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"א); מִיהוּ יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם ר"י), וְכֵן נִרְאֶה לִי לִנְהֹג בְּתַעֲנִית (ח) יָחִיד. וּלְכֻלֵּי עָלְמָא, הַמִּתְעַנֶּה תַּעֲנִית חֲלוֹם מִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבְּלוֹ עָלָיו מֵאֶתְמוֹל.

 באר היטב  (ח) יחיד. וכתב ט"ז כבר כתבנו לענין תענית שלא שקעה עליו חמה שלא לאמר ב' תיבות צום תעניתנו הוא הדין כאן באם שלא קיבל התענית כי שני דברים אלו שווין הן דהיינו הקבלת התענית והשלמת תענית:


ו
 
אֵימָתַי מְקַבְּלוֹ, בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה אוֹמֵר בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה אוֹ אַחַר שֶׁסִיֵּם תְּפִלָּתוֹ, קֹדֶם שֶׁיַּעֲקֹר רַגְלָיו: הֲרֵינִי בְּתַעֲנִית יָחִיד מָחָר יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא תְּפִלָּתִי בְּיוֹם תַּעֲנִיתִי מְקֻבֶּלֶת; וְאִם לֹא הוֹצִיא בְּפִיו, אִם הִרְהֵר בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא מְקַבֵּל תַּעֲנִית לְמָחָר, הָוֵי (ט) קַבָּלָה, וְהוּא שֶׁיְּהַרְהֵר כֵּן בִּשְׁעַת תְּפִלָּה (י) הַמִּנְחָה. הגה: וְטוֹב יוֹתֵר לְקַבְּלוֹ אַחַר (יא) תְּפִלָּה מִבִּשְׁעַת תְּפִלָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק תְּפִלָּתוֹ (הַמַּגִּיד וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי כָּל בּוֹ וּבֵית יוֹסֵף).

 באר היטב  (ט) קבלה. וחייב להתענות. ומ"מ דוקא כשקבל בלבו להתענות. אבל אם היה רק בדעתו להתענות לא מיקרי קבלה. בית חדש מגן אברהם: (י) המנחה. והב"ח כתב דשרי לקבלו כל זמן שהוא יום וכ"כ המ"א אבל קודם מנחה לא מהני. ט"ז ע"ש: (יא) תפלה. ומ"מ גם בשעת התפלה כשמגיע לש"ת יהרהר בלבו שמקבל התענית. ב"ח מ"א:


ז
 
קִבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּלַּיְלָה, לֹא הִפְסִיד כְּלוּם; וְכֵן אִם קִבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה יָמִים אוֹ יוֹתֵר, זֶה אַחַר זֶה, לְהִתְעַנּוֹת בַּיָּמִים וְיֹאכַל בַּלֵּילוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹכֵל כָּל הַלַּיְלָה לֹא הִפְסִיד כְּלוּם, דְּהָוֵי קַבָּלָה לְכֻלָּם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבֵּל כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּמִנְחָה שֶׁלְּפָנָיו. הגה: וְאִם קִבֵּל לְהִתְעַנּוֹת שְׁנֵי יָמִים רְצוּפִין מֻתָּר לֶאֱכֹל בַּלַּיְלָה שֶׁבֵּינֵיהֶם, אִם לֹא פֵּרֵשׁ בְּהֶדְיָא אַף עַל הַלַּיְלָה (מָרְדְּכַי פ"ק דְּתַעֲנִית), (יב) וְאָז מִתְפַּלֵּל כָּל יוֹם בְּמִנְחָה, עֲנֵנוּ (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן ק"פ).

 באר היטב  (יב) ואז. לשון ואז אינו מדוקדק דהא בין אכל בנתיים ובין לא אכל מתפלל בכל יום ענינו ואפשר דלרבותא אמר דאפי' אז שמתענ' גם בלילה הוי כל יום בפ"ע לענין עננו. ט"ז ועיין מ"א:

משנה ברורה 

 

סעיף ה

(כא) שלא קבלו עליו היחיד וכו' לאפוקי תענית צבור דאינו צריך קבלה כמבואר בסי"ב:


(כב) מבעוד יום אינו תענית משמע אע"פ שקבלו אח"כ בלילה לא מהני והא דמבואר לקמן בס"י בדעה קמייתא דמהני הקבלה לענין תענית שעות להתפלל ענינו הכא כיון שהתחיל להתענות לשם חובה ואח"כ קבלו לא הוי קבלה כלל [מ"א בסקט"ו] ואפילו השלימו עד צה"כ ג"כ אינו חשוב תענית שנאמר קדשו צום משמע דבעינן הזמנה מקודם [רי"ף]:


(כג) לא יצא ידי נדרו ומ"מ אם התחיל להתענות ביום זה צריך לשלם נדרו במה שקבל עתה אף שלא קבלו מבעוד יום וגם הוי כפרת עון דלא גרע ממי שמצטער עצמו מבשר ויין וכדלקמן בסי"א כ"כ הפמ"ג והגר"א בביאור דברי הרמ"א וביד אפרים וכן בשיורי לקט מפקפקין ע"ז דכיון דהוא סבר לצאת בזה ידי נדרו שנדר מכבר א"כ היה הקבלה בטעות ויכול לחזור בו ולאכול בו ביום:


(כד) מיהו י"א דמתפלל ענינו טעמם דמה שאמרו בגמרא כל תענית וכו' אינו תענית היינו רק לענין שלא יצא ידי נדרו שחייב מקודם אבל שם תענית עליו ויכול להתפלל ענינו ואפילו לא קבלו כלל:


(כה) בתענית יחיד משום דיחיד אומר ענינו בשומע תפלה ואינו קובע ברכה לעצמו וכנ"ל בס"א בהג"ה ומיהו אפשר דדוקא בחדא ריעותא דהיינו שלא קבלו מבעוד יום אבל השלימו עד הערב אבל אם גם אין דעתו להשלימו אפשר דאינו חשוב תענית גם לענין ענינו ונכון שבאופן זה ידלג תיבות צום תעניתנו ויאמר ענינו ד' ענינו ביום זה כי בצרה גדולה אנחנו וכו':


(כו) מתפלל ענינו אע"פ וכו' ובזה לכו"ע יכול לומר בו שפיר צום תעניתנו אע"פ שלא קבלו מאתמול כלל כיון דמשמיא רמו עליה הוי במקום קבלה מעצמו:

סעיף ו

(כז) בתפלת המנחה דבעינן שיהא הקבלה סמוך לזמן התחלת התענית ונראה דלכתחלה יותר טוב שיהיה במנחה קטנה דהוא בט' שעות ומחצה ולא קודם ובדיעבד מהני אפילו במנחה גדולה וכתבו האחרונים שבדיעבד אם לא קיבל בתפלת המנחה יכול לקבלו אח"כ כל זמן שהוא יום:


(כח) בשומע תפלה דמותר לשאול צרכיו בשומע תפלה וכיון שמסיים יהי רצון וגו' כדלקמיה לא הוי הפסק דהוא בכלל שאילת צרכיו:


(כט) הריני בתענית יחיד אתי לאפוקי דלא נטעי שהוא מקבל עליו להתענות כחומר תענית צבור ומ"מ בדיעבד אף אם אמר בסתמא הריני בתענית מחר ג"כ דינו כתענית יחיד [ב"י]:


(ל) אם הרהר בלבו שהוא מקבל וכו' ודוקא שהרהר בלשון זה שהוא מקבל אבל מה שבדעתו להתענות לא מיקרי קבלה ויכול לחזור אכן אם התחיל להתענות אסור לאכול בלא התרה:


(לא) הוי קבלה דאע"ג דלענין שבועה ונדר כשאוסר איזה דבר על עצמו לא מהני עד שיוציא בשפתיו אבל תענית דמי לנדר של צדקה דמהני כשגמר בלבו לזה וט"ז כתב דכיון דע"י התענית נתמעט חלבו ודמו חשוב כקרבן ובקרבן כתיב כל נדיב לב עולות:


(לב) בשעת תפלת המנחה ולא קודם דלא עדיף הרהור מהוצאה בפה דלא מהני אם הוציא בפיו קודם תפלת המנחה להתענות למחר ופרטי דינים אלו עיין לקמן בסימן תקס"ג:


(לג) וטוב יותר וכו' קאי אריש הסעיף שכתב אומר בשומע תפלה או אחר וכו' וע"ז קאמר דטוב יותר לקבלו אחר תפלה דהיינו קודם יהיו לרצון או אח"כ קודם שיעקור רגליו:


(לד) כדי שלא להפסיק דעצם הקבלה שאומר הריני בתענית אינו שייך לתפלה והאחרונים כתבו דטוב שגם בשומע תפלה יהרהר שמקבל עליו התענית למחר:

סעיף ז

(לה) לא הפסיד כלום דלא נחשב זה להפסק משום דעצם חיוב התענית אינו אלא לכל היום אם לא במקום שהחמירו בפירוש גם ללילה כגון לט"ב או להמבוארים לקמן בסימן תקע"ה ס"ג:


(לו) להתענות בימים ויאכל בלילות אין הכונה שפירש שיאכל בלילות אלא מסתמא הוא ג"כ מותר כדלקמיה:


(לז) ואז מתפלל ט"ס הוא וצ"ל ואפ"ה מתפלל ור"ל דאף שמתענה גם בלילה אין לומר דהוי כיומא אריכתא ולא יתפלל ענינו אלא במנחה של יום שני אלא כל יום הוא תענית בפני עצמו לענין ענינו ואפילו מתענה ששה ימים רצופים נמי מתפלל כל יום ענינו במנחה: