ב
 מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ עַד הַתַּעֲנִית מְמַעֲטִים בְּמַשָּׁא וּמַתָּן וּבְבִנְיָן שֶׁל (ז) שִׂמְחָה, כְּגוֹן בֵּית חַתְנוּת לִבְנוֹ אוֹ בִּנְיָן שֶׁל צִיּוּר וְכִיּוּר, וּבִנְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה, כְּגוֹן אַבּוּרְנְקֵי שֶׁל מְלָכִים שֶׁנּוֹטְעִים לְצֵל לְהִסְתּוֹפֵף בְּצִלּוֹ אוֹ מִינֵי הֲדַס וּמִינֵי אֹהָלִים; וְאִם הָיָה כָּתְלוֹ (ח) נוֹטֶה לִפֹּל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שֶׁל שִׂמְחָה מֻתָּר לִבְנוֹת וּלְצֹרֶךְ (ט) מִצְוָה הַכֹּל שָׁרֵי (רַ"ן ספ"ק דְּתַעֲנִית); וְאֵין נוֹשְׂאִים (י) נָשִׁים וְאֵין עוֹשִׂין סְעֻדַּת אֵרוּסִין, אֲבָל לֵאָרֵס בְּלֹא סְעֻדָּה מֻתָּר, וַאֲפִלּוּ בְּט' בְּאָב עַצְמוֹ מֻתָּר (יא) לֵיאָרֵס, שֶׁלֹּא יְקַדְּמֶנּוּ אַחֵר. הגה: וְנוֹהֲגִין לְהַחְמִיר שֶׁאֵין נוֹשְׂאִים מִי"ז בְּתַמּוּז וָאֵילָךְ, עַד אַחַר ט' בְּאָב (מִנְ

 


ג
 
שָׁבוּעַ שֶׁחָל בּוֹ תִּשְׁעָה בְּאָב, אֲסוּרִים (יב) לְסַפֵּר (יג) וּלְכַבֵּס, אֲפִלּוּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְלָבְשׁוֹ עַתָּה אֶלָּא לְהַנִּיחוֹ לְאַחַר ט' בְּאָב, וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד, אָסוּר; וְכֵן הַמְכֻבָּסִים מִקֹּדֶם, בֵּין לִלְבֹּשׁ בֵּין לְהַצִּיעַ בָּהֶם הַמִּטָּה; וַאֲפִלּוּ מִטְפְּחוֹת הַיָּדַיִם וְהַשֻּׁלְחָן, אָסוּר. וְכִבּוּס שֶׁלָּנוּ, מֻתָּר; אֲבָל גִּהוּץ (פי' מַעֲבִירִין עַל הַבְּגָדִים אֶבֶן חָלָק לְהַחֲלִיקוֹ, עָרוּךְ) שֶׁלָּנוּ, אָסוּר. וּכְלֵי פִּשְׁתָּן, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גִּהוּץ וַהֲרֵי הֵם כְּכִבּוּס שֶׁלָּנוּ, וּמֻתָּר; וְהָנֵי מִלֵּי לְגָהֲצָן וּלְהַנִּיחָן עַד אַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב, אֲבָל אָסוּר לְלָבְשָׁן בְּשָׁבוּעַ זֶה. וְנָהֲגוּ לֶאֱסֹר אֲפִלּוּ כְּלֵי פִּשְׁתָּן, וַאֲפִלּוּ בְּכִבּוּס שֶׁלָּנוּ, בֵּין לִלְבֹּשׁ בֵּין לְכַבֵּס וּלְהַנִּיחַ; וְאֵין לְהָקֵל בַּדָּבָר, כֵּיוָן שֶׁנָּהֲגוּ, וְכָל שֶׁכֵּן דְּאֶפְשָׁר דְּמִדִּינָא נָמֵי אָסוּר, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב דְּכִבּוּס שֶׁלָּנוּ קָרֵי (גִּהוּץ) לְשֶׁל בְּנֵי בָּבֶל שֶׁאֵין מִתְלַבְּנִים יָפֶה, לְפִי שֶׁמֵּימֵיהֶם הֵם עֲכוּרִים שֶׁאֵינוֹ אֶרֶץ הָרִים וּגְבָעוֹת כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְכִבּוּס שֶׁל שְׁאָר אֲרָצוֹת אֶפְשָׁר שֶׁהוּא כְּכִבּוּס שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאָסוּר. וְעוֹד יֵשׁ מִי שֶׁפֵּרֵשׁ דְּגִהוּץ הַיְנוּ מַיִם וְאֵפֶר אוֹ נֶתֶר וּבוֹרִית, וְכִבּוּס הַיְנוּ בְּמַיִם לְבַד, וּבַזְּמַן הַזֶּה אֵין מְכַבְּסִים בְּמַיִם לְבַד וְנִמְצָא שֶׁכָּל כִּבּוּס שֶׁל זְמַן הַזֶּה הָוֵי גִּהוּץ, וְאָסוּר מִדִּינָא אֲפִלּוּ בִּכְלֵי פִּשְׁתָּן לְלָבְשָׁן מִיהָא. הגה: וְאָנוּ נוֹהֲגִין לְהַחְמִיר בְּכָל זֶה מִתְּחִלַּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ עַד אַחַר הַתַּעֲנִית, אִם לֹא לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן אִשָּׁה הַלּוֹבֶשֶׁת לְבָנִים מֻתֶּרֶת לְכַבֵּס וְלִלְבֹּשׁ לְבָנִים וּלְהַצִּיעַ תַּחְתֶּיהָ (רוֹקֵחַ וְאוֹר זָרוּעַ), אֲבָל בְּט' בְּאָב עַצְמוֹ (יד) לֹא תִּלְבַּשׁ לְבָנִים רַק לוֹבֶשֶׁת חָלוּק בָּדוּק וְיָפֶה (הַגָּהוֹת שַׁעֲרֵי דּוּרָא). וְכֵן (טו) לִכְבוֹד שַׁבָּת לוֹבְשִׁים כְּלֵי פִּשְׁתָּן (טז) וּמַצִּיעִין לְבָנִים כְּמוֹ בִּשְׁאָר שַׁבָּתוֹת. וְאָסוּר לִתֵּן כֵּלִים לְכוֹבֶסֶת עַכּוּ"ם (יז) לְכַבֵּס מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וָאֵילָךְ, אֲבָל קֹדֶם רֹאשׁ חֹדֶשׁ מֻתָּר לָתֵת, אַף עַל פִּי שֶׁכּוֹבֶסֶת אַחַר רֹאשׁ חֹדֶשׁ (תּוֹסָפוֹת פ"ד דְּתַעֲנִית וּמַהֲרִי"ל).


ד
 
לְאַחַר הַתַּעֲנִית מֻתָּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס מִיָּד. וְאִם חָל תִּשְׁעָה בְּאָב בְּיוֹם רִאשׁוֹן אוֹ בְּשַׁבָּת וְנִדְחָה לְאַחַר הַשַּׁבָּת, מֻתָּר בִּשְׁתֵּי הַשַּׁבָּתוֹת, בֵּין שֶׁקֹּדֶם הַתַּעֲנִית בֵּין שֶׁאַחֲרָיו. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁנָּהֲגוּ לֶאֱסֹר כָּל שָׁבוּעַ שֶׁלְּפָנָיו, חוּץ מִיּוֹם ה' וְיוֹם ו'. הגה: וְנוֹהֲגִין לְהַחְמִיר מִתְּחִלַּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ לְעִנְיַן כִּבּוּס, אֲבָל תִּסְפֹּרֶת נוֹהֲגִים (יח) לְהַחְמִיר מִי"ז בְּתַמּוּז (מִנְהָגִים).

משנה ברורה 

סעיף ב

(יא) ממעטים במשא ומתן – יש מן הפוסקים דסבירא להו דהיינו שלא ישא במשא ומתן של שמחה, כגון לקנות כלי כסף או צרכי חופה וכדומה; אבל סתם משא ומתן אין צריך למעט כלל. ויש דסבירא להו דכל משא ומתן צריך למעט בעת הזאת, ולא יעסוק אלא כדי פרנסתו. וכן משמע בסימן תקנ"ד סוף סכ"ב דצריך למעט בכל משא ומתן. [ורק אם הוא יריד, יש לומר דהוי דבר האבד ושרי בכל עניין, אם הוא מוצא אז בזול יותר]. ובזמנינו נהגו להקל בכל זה, משום דהכל נחשב כעת כדי פרנסתינו:

(יב) ובבנין של שמחה – והוא הדין כל בניין שאין צריך לו לדירתו, ורק שעושה כן להרווחה בעלמא, אסור. ואם שכר לנוכרי קודם ראש חודש בקבלנות, מותר בכל, ואפילו בט' באב עצמו, דנוכרי אדעתא דנפשיה עביד. והוא הדין אם קצץ עם הנכרי בקבלנות לצייר ביתו, מותר לצייר מטעם זה. ומכל מקום, אם יכול לפייסו בדבר מועט שימתין עד אחר ט' באב, תבוא עליו ברכה. ובית הכנסת מותר, דהוי מצווה דרבים:

(יג) נוטה ליפול – ואפילו אם הוא בעניין שאין בו משום סכנה, [כגון שעומד הכותל בחצר ואפשר לסגור החצר ולא יכנס אדם לשם], אלא שיש לחוש להפסד ממון, כגון שעל ידי נפילתו יישבר החומה ויתקלקל יותר, אפילו הכי מותר לבנות, אף שהוא בניין של שמחה, שהרי אינו עושה בשביל שמחה, כי אם בשביל הפסד:

(יד) ולצורך מצוה וכו' – כגון שאין לו אשה ובנים, ואין לו בית חתנות, מותר לבנות בית חתנות. דמדינא אפילו נישואין מותר בזה. ומה שאין נוהגין לישא אשה כלל, היינו משום דלא מסמני מילתא. ועל כן מותר לעשות בית חתנות או לעשות בגדים חדשים לצורך נישואין שיהיה אחר ט' באב. אבל מי שקיים פריה ורביה, אסור בכל זה:

(טו) ואין נושאין – היינו אפילו בלא סעודה, דבנישואין בלבד איכא שמחה. ולהחזיר גרושתו מן הנישואין, אפשר דשרי:

(טז) אבל ליארס וכו' – דאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה כל כך. וכל שכן דמותר להתקשר בכתיבת תנאים. ומכל מקום סעודה אסור לעשות אף באופן זה, ואפילו בלא ריקודין ומחולות, ואפילו בשבת אסור לעשות סעודה בשביל זה. מיהו מה שנוהגין לאכול מיני מרקחת בשעת כתיבת התנאים, לא מיקרי סעודה. ואסור לעשות ריקודין ומחולות מי"ז בתמוז ואילך, אפילו בלא אירוסין:

(יז) שלא יקדמנו אחר – רוצה לומר, אף דאירוסין גם כן יש שמחה קצת, והיה לנו לאסור על כל פנים בט' באב. לזה אמר דמותר, מטעם שלא יקדמנו אחר:

(יח) ונוהגין להחמיר שאין נושאין וכו' – היינו אפילו מי שלא קיים פריה ורביה:

(יט) שאין נושאי ן וכו' – אבל באירוסין אין נוהגין להחמיר, ואפילו סעודת אירוסין מותר לעשות:

סעיף ג

(כ) אסורין לספר – ולעניין נטילת צפרנים יש דעות בין האחרונים. אכן לצורך טבילת מצוה, בודאי שרי. וכן לכבוד שבת, כגון שחל תשעה באב בשבת, שרי בערב שבת ליטול הצפרנים [אחרונים]. ולענין סריקת הראש אין להחמיר אפילו בשאר ימי השבוע:

(כא) ולכבס אפילו וכו' – דנראה כמסיח דעתו מהאבילות:

(כב) וכיבוס שלנו – היינו של חוצה לארץ, מותר, לפי שאין הכיבוס יפה ככיבוס ארץ ישראל. ועל כן מותר לכבס ולהניח עד אחר ט' באב; דאילו לכבס וללבוש, בכל מקום אסור (ב"י):

(כג) וכלי פשתן וכו' – היינו ישנים, אבל לא בחדשים היוצאים מתחת המכבש:

(כד) משום גיהוץ – אפילו בארץ ישראל. והוא הדין דאין בהם משום כיבוס שלהם:

(כה) אבל אסור ללבשן וכו' – היינו אפילו אם גיהצן או כיבסן קודם שבוע זו:

(כו) בין ללבוש בין לכבס ולהניח – רוצה לומר, דנהגו לאסור אפילו לכבס ולהניח; דללבוש – מדינא אסור בכל גווני:

(כז) דכיבוס שלנו וכו' – רוצה לומר, מה שמוכח בגמרא דכיבוס שלנו מותר, היינו רק לשל בני בבל וכו':

(כח) קרי לשל בני בבל – כן צריך להיות, וכן איתא בשולחן ערוך דפוס ראשון מהמחבר בעצמו:

(כט) עד אחר התענית – ומי שאין לו אלא חלוק אחד, יש להתיר לכבס מראש חודש עד השבת:

(ל) מותרת לכבס – רוצה לומר, אפילו בשבוע שחל ט' באב להיות בתוכה:

(לא) רק לובשת חלוק בדוק ויפה – ואם אין לה, הסכימו הרבה אחרונים דמותרת ללבוש חלוק לבן, דלצורך מצווה לא גזרו. ועיין בדרך החיים, דמותרת ליתן לכובסת עכו"מ לצורך לבישת לבנים:

(לב) וכן לכבוד שבת לובשים כלי פשתן – המכובסים. ומשמע ממה שאמר וכן, שגם לכבוד שבת מותר לכבס ביום ה' ויום וי"ו. ובדרכי משה משמע שנהגו בזה לאיסור. אכן אם אין לו כתונת לשבת, יש להקל. ועל ידי עכו"מ פשיטא דשרי.

  • אבל בתספורת, אסור אפילו לכבוד שבת, דבלאו הכי אין רגילין לספר בכל שבוע [מגן אברהם]. ועיין בביאור הלכה:

(לג) ומציעין לבנים וכו' – היינו על השולחנות מותר להחליף לבנים. אבל להחליף סדינים לבנים נהגו איסור:

(לד) לכבס מראש חודש ואילך – ואפילו אומר לה לכבס אחר ט' באב, גם כן אסור מטעם מנהגא [מגן אברהם]. ובספר אליה רבא צידד להקל, ליתן לה מראש חודש ואילך לכבס אחר ט' באב, והביאו הפרי מגדים. ולעניין כלי פשתן בודאי יש לסמוך על זה:

(לה) אחר ראש חודש – והוא הדין אפילו אם תכבס בשבוע שחל בו ט' באב:

סעיף ד

(לו) לאחר התענית מותר לספר וכו' – וקל וחומר שמותר בבשר ויין. ואותן הנוהגין איסור בבשר ויין עד שבת נחמו, יש אומרים דמנהגא של טעות הוא, ואין צריך התרה. אבל הב"ח ומגן אברהם הסכימו דצריך התרה. ובעוד שלא התירו אסורין גם כן לספר ולכבס, עד יום ה', מפני כבוד השבת. ועיין במגן אברהם מה שכתב עוד בענין זה:

(לז) מיד – ועיין לקמן סימן תקנ"ח באחרונים, דמצד מנהגא יש ליזהר בזה ביום עשירי עד חצות היום:

(לח) שנהגו לאסור – היינו היכי שחל בשבת ונדחה. אבל חל ביום א', מותר אף לדעה זו:

(לט) חוץ מיום ה' ויום וי"ו – שמותר לכבוד שבת. ועיין לעיל בס"ק ל"ב.

  • הצריך לילך למרחקים בשבוע שחל בו ט' באב, מותר ליתן לכובסת עכו"מ לכבס בגדי פשתן לכמה שבתות שצריך על הדרך:

(מ) מתחילת ראש חודש – ולא קודם, שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו:

(מא) מי"ז בתמוז – עיין לקמן בסעיף ט"ו במשנה ברורה: